דוב ושמו פדינגטון  

צפיתי בסרט "הדוב פדינגטון" עם שלושת הילדים וארבעתנו לא הפסקנו לצחוק כמעט מהרגע הראשון (מהשנייה שהדוב מגיע ללונדון) ועד הסוף!!

לקטנה (כמעט 5) היה אמנם קצת ארוך, אבל הבנים (9 ו-11) נהנו מכל רגע ומכל שטות שהדוב החמוד הזה עולל על המסך.

הדוב פדינגטון הוא דוב חמוד, שופע כוונות טובות ומנומס עד כדי כך (במקור הוא הרי בריטי) שזה משונה בנוף הישראלי שלנו ולמרות זאת הילדים התחברו אליו כי - מה לעשות - שטויות הן שטויות, אפשר להזדהות איתן והן מצחיקות בכל מקום אותו הדבר...

אבל מעבר לשטויות ולצחוק הבלתי פוסק, יש עוד משהו שגרם לי להתאהב בסרט החמוד הזה באופן מיוחד:

דווקא בתקופה שהגזענות, הפילוג ושנאת האחר זוקפת פניה, מגיע הסרט הזה ומציג לנו באופן כל כך תמים וטבעי את הדרך הנכונה בה המציאות שלנו צריכה להיראות.

הדוב פדינגטון מיערות פרו מגיע ללונדון ומיד משתלב בנוף הלונדוני האנושי כאילו היה שם מאז ומתמיד. כאילו דובים מדברים המסתובבים עם מזוודות ברחבי תחנות הרכבת, המסעדות והרחובות בעיר הסואנת הוא מראה טבעי ומקובל.

חיכיתי וחיכיתי שאיזו דמות תצביע ותצעק "הנה דוב מדבר" - אך לשווא.

גם המשפחה, משפחת בראון שמאמצת את פדינגטון לחיכה, לא מנסה להסתיר אותו ולתרץ את נוכחותו אלא מקבלת אותו ומסתובבת איתו באופן טבעי כבר מהתחלה.

ובזה טמון יופי עצום בעיני!

יופי של קבלת האחר, השונה, הזר, באופן טבעי ומכל הלב - בדיוק כמו שזה צריך להיות!

מקסים ומומלץ בחום!!