ילדה מציירת תינוק. אנחנו מדברים עליו, על התינוק הזה. מסתבר שהוא רעב. חסר לו משהו. התינוק הזה...

עומדת מול הדף החלק ונכנסת ל"מצב".

אותו מצב מוכר לי, בו אני במוכנות לתת לידיים לעשות את שלהן, להמתין, לא לדעת מראש.

קו ראשון ממנו נוצרת במהירות דמות. באופן מעורפל אני מביטה בה, מרגישה אם היא נכונה, ממשיכה על פי איזה כוון פנימי שמסמן לי "נכון, לא נכון" כמו במשחק הילדים... "חם, קר, מתחמם". כשזה יהיה רותח אני אדע לעצור. זה יקלע בול. התהליך הזה מובל על ידי ההרגשה הפנימית. רק צריך להרשות לו, לאפשר לזה לקרות מתוך תחושה שמה שיעלה זה בסדר, זה חלק ממני. הרשות להרפות וליצור מתוך מצב קצת מעורפל ולא שולט נקרא רגרסיה בשרות האגו. מצב בו אנחנו מרשים לעצמנו באופן זמני לא לדעת. הדבר הוא בשרות האגו כיוון שבסופו של דבר אנחנו נעשים מודעים יותר לעצמנו, ומגיעים לרוגע ולתחושת שלמות. משפט יפה מאוד אבל גם מעורר מידה של סקפטיות. עולה השאלה איך זה שעכשיו ציירתי או הבן שלי צייר, יגרום לשלווה שלמות וכולי. הרעיון הוא שמה שעולה בציור לא עולה סתם. יש לו משמעות שקשורה אלי. לחוויות שלי, לרגשות ולתפיסות שלי. כשאנחנו מרשים לדימויים הפנימיים לקרום עור וגידים, אנחנו מתחילים להכיר ולזהות איך אנחנו מרגישים ואף חווים הקלה.

ילדה מציירת תינוק. אנחנו מדברים עליו, על התינוק הזה. מסתבר שהוא רעב. חסר לו משהו. התינוק הזה לבד הוא צריך מישהו... אט-אט אנחנו מגששים, מדברים עם התינוק, שואלים אותו איך הוא מרגיש ומה הוא צריך, והתינוק מספר לנו את הסיפור שלו. האווירה בחדר היא של ביחד. שתינו מנסות להבין את התינוק ולעזור לו. המשמעות של זה היא שהילדה לומדת לא להפנות עורף לתחושותיה אלא לקבל אותם ולהיות אמפאטית וסלחנית כלפי עצמה. היא לומדת פעם אחר פעם להפנות את המבט פנימה ולשאול את עצמה ברכות, בחיבה, מה את מרגישה? מה את צריכה? היא בקשר עם רגשות, צרכים, משאלות.

הציורים והפסלים הנוצרים מבטאים את הנפש. לנפש מתאפשר להעלות באופן קבוע ומתמשך תכנים פנימיים, רגשות ואף חלקים שהאדם לא הרשה לעצמו קודם להכיר בהם. לפעמים קיים חשש מאיזו תיבת פנדורה שתפתח. אנחנו משקיעים אנרגיה בלא לדעת, בלא להכיר ברגשות מסוימים כשלנו. זה מבזבז הרבה אנרגיה. אם מאפשרים לדברים לצאת, בסביבה בטוחה ומכילה, האנרגיה הזאת משתחררת ויכולה להיות מכוונת לאפיקים של בניה והתפתחות והאדם הופך יצירתי וחיוני יותר.

יש סיפור שצריך לצאת. ילד מספר לי לאט לאט סיפור. סיפור בפרקים, הולך ומתהווה. אני מקשיבה בריכוז. אנחנו ביחד. הוא מספר על חרק זעיר שמרגיש שהוא מסוכן ויכול להרוס את הסביבה שלו. אפילו את אימא. זה לא באשמתו, הוא נולד עם ארס. כל תנועה קטנה שלו יכולה לפגוע בסביבה. לכן צריך כל כך להיזהר. אנחנו מרגישים ביחד איך מתנהל בעולם החרק הזה שמרגיש מלא בארס, כמה חרדה יש בלהרגיש ככה. הילד מתחיל להבין את הסיפור שלו. הוא מתחיל לבנות מבנים שיאפשרו קיום מידה של ארס בלי שייווצר נזק. הוא נרגע, הגמגום נחלש מאוד, הוא הופך בטוח יותר בעצמו, התפרצויות הבכי הקשות והתכופות חדלות. איך זה? מה קרה כאן? יונג אומר שכשאנחנו מרשים לנו להיות עצמינו ונותנים באופן קבוע ביטוי לתכנים הפנימיים, אנחנו מאפשרים תהליך אינדיבידואציה, כלומר הגשמה של העצמי הייחודי שלי. אני מרשה לעצמי להיות עצוב ושמח רע וטוב ומפחד ומעז ושונא ואוהב. ומכאן מתחילה הרגיעה והשלווה הפנימית. מהקבלה והאישור להרגיש הכל וההכרה בכך שזה רק אנושי, ושהרגשות והתחושות השונים הם חלק ממני. בנוסף, אותו ילד "הסתכל לפחד בעיניים". דרך היצירות העולם הפנימי קיבל ממשות וקיום פיזי שניתן להביט בו. וכשמביטים בו שום דבר רע לא קורה. הוא יוצר שיקויי רעל, או נותן ביטוי לדברים שמבחינתו הם הסיוט הכי גדול שלו, ושום דבר לא נהרס, החויה הבטוחה של שנינו בחדר במסע משותף ממשיך.

האמת היא שמעבר לכל ההסברים זה עדיין פלא. שנים רבות אני עוברת את המסע הזה עם ילדים, ובכל זאת תמיד כשמנסים להפוך למילים מוגדרות את מה שהתרחש יש גם איזו תחושה, שלא ניתן להבין את זה עד הסוף. קיימים הסברים ותיאוריות רבות לתהליך הזה ונגעתי בהם רק בקצה המזלג. אך מעבר להם יש לי תמיד גם תחושה  של פלא לא מוסבר.

 

רוצים לנסות את זה ולא רק לקרוא על זה?? קחו צ‘אנס, מה יכול להיות...

תרגיל

בחר בדף בגודל שמתאים לך ברגע זה ובסוג צבעים שמתאימים לך כרגע. זה יכול להיות טושים, גואש, גירים, פנדה וכולי. האם ברצונך לשבת או לעמוד? הכן את איזור העבודה ואת החומרים.

עמוד או שב ליד הדף החלק. תן ליד להתחיל במשהו ללא תכנון. זה יכול להיות קשקוש או סתם צורה. זה בסדר. מה שיוצא זה בסדר. תן לצורה להמשיך ולהתפתח. תסמוך על מה שיוצא. נסה לעבור למצב של משחק, כלומר מצב בו אתה לא יודע מה יצא, קצת כמו חלימה בהקיץ, בלי מטרה, בלי לנסות שיצא מוצלח או להבין מיד מה יצא.

קח את הזמן. תן לדברים להתפתח. אם מדי פעם הצנזור הפנימי משמיע את קולו, קבל אותו כאנושי אבל אל תיתן לו להשפיע יותר מדי אלא המשך עם מה שבא. העבודה תסתיים רק כשאתה "מרגיש שדי".

עבור להתבוננות מבחוץ. תן לשלב הזה זמן. תחילה פשוט הבחן בפרטים, בהרגשה שעולה מהדף. אל תנסה לאבחן את עצמך. תן לדברים לעלות בקצב שלהם. אפשר גם לכתוב על הציור, כתיבה אסוציאטיבית ומהירה ללא עצירות. עתה, מתוך התייחסות מקבלת ולא שופטת, נסה לזהות אם יש משהו בהרגשה שבציור או במה שהופיע בציור, שקשור באיזה אופן להרגשתך או לחייך? חזור להביט בציור בזמנים שונים, יתכן ותראה בו משהו חדש מאוחר יותר.

 

על הכותבת:

מירב טל רונאל
תרפיסטית בילדים מזה 17 שנים.
בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בטיפול באומנות.  
פרטים נוספים באתר www.tipul-beomanut.co.il  

 


עוד באותו נושא

טיפול התנהגותי – כמה שזה פשוט ככה זה עובד!

טיפול התנהגותי או בשמו האקדמי יותר ניתוח התנהגות, מסביר את ההתרחשות של התנהגות כפונקציה של שני אירועים עיקריים

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?