הסרט אנני המחודש  

הרבה הורים מהדור שלי זוכרים בוודאי בחיוך נוסטלגי את אנני של שנות השמונים. הילדה הג‘ינג‘ית החיוורת עם הטמפרמנט, שלא הפסיקה לשיר גם ברגעים הכי קשים ושכל מי שהסתכל עליה התאהב בה בתוך שניות.

לכן שמחתי מאד להגיע לעיבוד המחודש של אנני שיצא לאחרונה.

עם כאלו שירים נהדרים, סיפור מסגרת לא רע ויופי של הפי-אנד, חשבתי לעצמי שמספיק לשדרג מעט את העלילה ולהכניס בה עומק כיאה לתקופתנו - ונוכל לקבל סרט ברמה גבוהה באמת לכל המשפחה.

אז הדבר החיובי שאני יכולה להגיד על אנני המחודש הוא, שהילדים - ואני הלכתי עם שני הבנים דווקא - מאד נהנו ואהבו את הסרט. במהלך הסרט הם שרו וצחקו והיה מקסים להסתכל עליהם וגם אחר כך הם המשיכו לפזם את השירים והמנגינות ולשוחח על קוריאוזים שונים מהעלילה.

עוד אני יכולה להגיד, שסיה אכן עשתה עבודה טובה עם הלהיטים והפיכתם לקצביים יותר לפי רוח הזמן, ושגם אני נהניתי להיזכר במנגינות הנושנות האלו ולפזם אותם אחר כך כל השבוע...

אבל מה שקצת הפריע לי, היה שהסרט הוא חביב. חביב ותו לא.

ילדה נזנחה בגיל כמה ימים על המדרכה והיא בוודאי לא היחידה שכן היא גדלה עם עוד מספר בנות בבית אומנה, אצל אם אומנה אלכוהוליסטית ומרושעת, בעל הון שהנו שיעשה הכל על מנת להיבחר לראשות העיר, חברת טלפונים שמרגלת אחרי לקוחותיה ושומרת את כל הנתונים הפרטיים שלהם, ועוד ועוד - וביחד עם כל אלו לא מצאתי אף אמירה אחת ביקורתית אמיתית עלינו כחברה.

לא. הדבר היחיד שממשיך להתנגן כל העת ברקע הוא השיר האופטימי Tomorrow...

"Tomorrow, tomorrow, I love you tomorrow, You‘re only a day-a-way"