לאחרונה יותר ויותר ילדים מאובחנים כלוקים בהרעות קשב וריכוז, ומטופלים בתרופות שונות כגון ריטלין. אבל האם אכן זה הפתרון היחיד או הטוב ביותר?

בשנים האחרונות יותר ויותר ילדים, וגם לא מעט מבוגרים, מאובחנים כלוקים בהפרעות קשב וריכוז מסוגים שונים וברמות שונות. אפשר להגיד שזה בגלל העלאת המודעות, שזה בגלל ריבוי המסכים, בגלל תרופות או הורמונים או כל דבר אחר, ואולי פעם אחרת אכתוב גם על זה, אבל זה פחות חשוב כרגע. השורה התחתונה היא שהם מאובחנים, ובדרך כלל הפתרון האוטומטי הוא תרופות דוגמת ריטלין ונגזרותיו, שהן תרופות פסיכיאטריות לכל דבר. אבל האם זה באמת הפתרון היחיד או הטוב ביותר?

 

האם ריטלין ונגזרותיו הם באמת הפתרון היחיד או הטוב ביותר?

לכל תרופה פסיכיאטרית יש תחום השפעה, יתרונות, חסרונות ותופעות לוואי, וכל תרופה פסיכיאטרית צריכה להיות מותאמת לנוטל אותה באופן אישי ומדויק. לפעמים לוקח זמן עד שמגיעים לנגזרת המדויקת המתאימה למטופל ולמינון המדויק שהוא צריך, אם בכלל.

הריטלין אינו שונה בזה מתרופות פסיכיאטריות אחרות, והוא מתאים לאחוז קטן של הילדים – אלה שסובלים מחוסר איזון כימי ספציפי במוח, שבו הריטלין מטפל.

לילדים האלה הריטלין יכול לעזור. לפעמים הוא יכול לעזור גם לילדים נוספים, אבל לא תמיד הוא באמת עוזר, ובכל מקרה יש לקחת בחשבון גם את תופעות הלוואי והמחירים שיש לשלם על השימוש בתרופה.

 

אני לא נגד ריטלין

אני רוצה רגע להבהיר – אני לא נגד ריטלין.

הריטלין הוא תרופה שיכולה מאד לעזור כשנותנים אותה לאדם שזקוק לה.

אני נגד קלות היד הרושמת את התרופה ללא אבחנה קלינית מתאימה ונגד ההתייחסות לריטלין כאל "תרופת פלא" גנרית המתאימה לכל הילדים שחורגים מעט מהנורמה הנדרשת במסגרות החינוך.

עוד דבר שאני נגדו זה ההסמכה של נוירולוגים לתת ריטלין. התאמה של תרופה פסיכיאטרית חייבת להיעשות על ידי פסיכיאטר, וריטלין הוא תרופה פסיכיאטרית שמשפיעה על המוח. לכן, מתן תרופה פסיכיאטרית לילדים חייבת להיעשות על ידי פסיכיאטר ילדים מיומן ולא על ידי נוירולוגים שרואים לפניהם בעיקר ניירות וחוות דעת שעל פיהן הם ממליצים על מתן התרופה, ולא בהכרח רואים את הילדים עצמם.

 

ויש גם זווית אישית

הבן שלי נטל ריטלין במשך שלוש שנים. כל כך פחדתי לתת לו את התרופה, אבל הייתה תקופה שזה היה חייב להישקל כאופציה – לטובתו. עקבתי אחרי ההתנהגות שלו עם עיני נץ כדי לראות אם הנזק רב על התועלת, ואני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שהוא לקח ריטלין – פתאום הפרצוף שלו לבש שקט שלא היה שם קודם.

השקט הזה העלה בי דמעות מהמחשבה על כמה הוא סובל רוב הזמן.

הוא היה בכיתה ג‘, ואחרי חצי שנה של נטילת ריטלין שאלתי אותו על ההרגשה שלו ומה ההבדל אצלו כשהוא לוקח כדור או לא לוקח כדור. הוא אמר, ואני מצטטת: כשאני לא לוקח כדור, זה כמו מעגל חשמלי שהחוט לא נכנס למקום והמכונה לא יכולה לעבוד. כשאני לוקח כדור החוט נכנס למקום והכל עובד.

 

ובכל זאת היו, כמובן, תופעות לוואי, ובמקביל לנטילת הריטלין לקחתי אותו לטיפול רגשי באמנות וטיפלתי בו בפרחי באך. אחרי שלוש שנים הורדנו את הריטלין.

 

אבל, למרות הניסיון האישי המוצלח שלנו, המדיניות הגורפת של חלוקת ריטלין לכל ילד רביעי לא יכולה להיות ראויה או נכונה, ולרוב הילדים האלה נגרם נזק, גם אם הם יושבים בשקט בכיתה והמורים נורא מרוצים.

 

בעיה אורגנית ובעיה רגשית

המערכת הרפואית הקונבנציונלית חסרת יכולת אמיתית לאבחן מצבים רגשיים, אפילו אם האבחון נעשה על ידי פסיכיאטר ילדים. לכן הם מפספסים, בהכרח.

מהניסיון שלי כמטפלת, ברוב המקרים בהם ילדים מאובחנים כסובלים מהפרעות קשב וריכוז, ישנו גרעין של בעיה אורגנית אמיתית שגורמת להפרעה כזו או אחרת, אבל ההפרעות האלה הן מינוריות ויכולות להיות מאוזנות אם הילדים נמצאים באיזון רגשי. הבעיה היא שעל אותה בעיה אורגנית, שהיא בדרך כלל קטנה, מתלבשות בעיות רגשיות כאלה ואחרות שמקצינות את ההתנהגות שמובילה לאבחון של הפרעות קשה וריכוז, ומשם - לריטלין.

 

החדשות הטובות הן שבדרך כלל טיפול רגשי יפתור את רוב הבעיה ויהפוך את הבעיה האורגנית, המולדת, לזניחה. גם אם לפעמים מדובר בטיפול ממושך, בסופו של דבר  אפשר יהיה להפסיק את הטיפול התרופתי.

החדשות הפחות טובות, לפחות בעיני אנשים מסוימים, הן שגם אחד ההורים לפחות יצטרך לעבור טיפול רגשי כלשהו, ורצוי שניהם.

 

(אי אפשר) בלי לערב הורים 

על השאלה למה ההורים צריכים לעבור טיפול אני תמיד עונה שהם ההשפעה הכי גדולה על עולמו של הילד, בעיקר בשנים הראשונות לחייו, עד שהוא נכנס לבית הספר, ולפעמים גם לאחר מכן.

 

וכדי להסביר אני נותנת דוגמא:

לפעמים הורים רגועים מאוד יולדים ילד תזזיתי שאוהב לנוע, והם, מטבעם, לא עומדים בקצב וזקוקים מאוד לשקט שלהם. ברור שהם אוהבים את הילד, אבל קשה להם מאוד לספוג ולהכיל את התנועה הבלתי פוסקת או את הרעש שהוא מפיק. הם לא אנשים רעים חלילה, אבל לא קל לחבק ילד שלא מפסיק לזוז ונורא קשה לא לכעוס עליו כשהוא מגזים בהתאם לקריטריונים שלנו.

ילד כזה יגדל עם חסך רגשי שילך ויגדל ככל שהוא יתבגר. החסך הרגשי הזה יוצר אי-שקט פנימי, שכשהוא מתלבש על בעיה אורגנית קיימת, יכול להפוך ילד נחמד עם הרבה אנרגיה להר געש מתפרץ.

ואולי ההורים לא כועסים עליו, אבל כשהוא בשקט הם פחות מתייחסים אליו וכשהוא מרעיש פתאום כל תשומת הלב מכוונת אליו.

כל ילד זקוק לתשומת לב מההורים שלו והוא ידאג לקבל את תשומת הלב הזו בדרך כזו או אחרת. אם הילד לומד, בצורה לא מודעת, שכשהוא משתולל הוא מקבל תשומת לב, הוא ישתולל. והוא ימשיך להשתולל עד שההתנהגות הזו תהיה מזוהה איתו לגמרי ותהפוך לאופי שלו. משלב מסוים הוא יקבל את תווית "המופרע" או "המשתולל" וזו תהיה ההתנהגות המצופה ממנו על ידי הסביבה. מעגל קסמים.

אבל

אם ההורים יהיו מסוגלים להכיל את הקופצנות של הילד ויצליחו לראות אותו בכל מצב ולתת לו את ההרגשה שהוא אהוב ולא משנה מה הוא עושה, האנרגיה העודפת שלו תמצא דרכים חיוביות להתבטא. ילד כזה יכול לגדול להיות רקדן מוכשר, להטוטן או ספורטאי מצטיין, נניח. כל מה שהוא צריך זה בטחון באהבה אליו, בלי לדכא את הטבע שלו על ידי תרופות.

 

אז אך מטפלים?

כאמור, מדובר בטיפול ממושך, בין אם כבר התחיל טיפול תרופתי ובין אם לא.

אם כבר התחיל טיפול תרופתי, הילד חייב להיות מלווה על ידי פסיכיאטר ילדים שמבצע מעקב אחר הילד באופן רציף ועקבי, ולא מפסיקים לקחת את התרופה בלי להתייעץ איתו. אף מטפל ברפואה משלימה (ואף רופא שאינו הפסיכיאטר המטפל) אינו מוסמך להורות על הפסקת לקיחת תרופה משום סוג, ובוודאי שלא תרופה פסיכיאטרית.

 

הטיפול צריך להיעשות בהורים והילד במקביל, כאמור.

אני מטפלת בפרחי באך, וממליצה במקביל לטיפול בפרחי באך לפנות גם להדרכת הורים כלשהי, רצוי בתקשורת מקרבת, ולדאוג לילד גם לטיפול תומך כלשהו כמו טיפול באמנות או טיפול אחר.

 

הטיפול המשולב יסייע לילד להשיל מעצמו שכבות של התנהגות מותנית ונרכשת שהוא צבר לאורך השנים ולקבל בחזרה אתה בטחון שלו בעצמו.

להורים הטיפול בפרחי באך יסייע למצוא דרכים שונות לבטא את האהבה שלהם לילד, לקבל אותו בצורה שלמה יותר, ולמצוא את הדרכים החיוביות להגדיל את הבטחון העצמי שלו. במקביל, ההדרכה ההורית תלמד אותם לתקשר איתו בצורה בריאה יותר.

 

אז מה השורה התחתונה?

השורה התחתונה היא שיש עוד אפשרויות חוץ מריטלין.

מתן ריטלין הוא לא גזירה משמיים וחובה לכל החיים, ואם רוצים, אפשר גם אחרת.

 

 

בהצלחה!

 

 

על הכותבת:
רביד עטיה,
מטפלת בגישה הוליסטית ברפלקסולוגיה ופרחי באך מזה 20 שנה
אתר: ravid.atia.co.il
עמוד הפייסבוק:
https://www.facebook.com/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%93-%D7%A2%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%9A-1911831062458493/

 


עוד באותו נושא

קשב וריכוז - להוריד את הילד מריטלין

איך להוריד את הילד מריטלין?

אני רוצה לשתף אתכם במקרה אמיתי של ילדה שהגיעה אלי לאחת הקליניקות. מדובר בילדה בת 11, בשם ענת.

טיפול התנהגותי – כמה שזה פשוט ככה זה עובד!

טיפול התנהגותי או בשמו האקדמי יותר ניתוח התנהגות, מסביר את ההתרחשות של התנהגות כפונקציה של שני אירועים עיקריים

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?