מי לא מכיר את מעמד קבלת התעודה בבי"ס?
פרפרים בבטן, חשש, שמחה, עצב, התרגשות, בחילה וסחרחורת. מה שאנחנו הרגשנו גם החמודים שלנו מרגישים, בדיוק אותו הדבר.

במאמר זה נדבר על כמה זוויות שונות וחדשות להתייחסות אל "המוסד" הזה שנקרא תעודות.

ראשית, אתחיל מכך שתעודה היא בעצם מסמך שמודד את ילדנו במספרים ומכך אנחנו שואבים חלק מהערך שיש לנו לגביהם.

אני מניחה שלמערכת החינוך אין רעיון מוצלח באשר להערכת תוצרי ילדנו בבי"ס, ולכן עד שימצאו שיטה טובה יותר, נמשיך לקבל תעודות.

הבעיה היא, שההתייחסות לילד בציון היא רק התייחסות לתוצאות, אין כמעט התייחסות למאמץ שנעשה להבאת התוצרים.

אני מתכוונת למגוון מאמצים ופעולות שהילד עושה ביומיום במשך עשרה חודשים על מנת להביא תוצאות. לדוגמא: הילד שלנו קם כל בוקר לבי"ס, דבר לא ברור מאליו. אם יש מורה שהוא לא אוהב, אם הוא לא הכין שעורי בית, אם יש ילד שמציק לו בכיתה, אם יש ילדה שאמרה לו: " לא" כשביקש ממנה חברות, יש סיבות למכביר מדוע לא ללכת לבי"ס, ובכל זאת הילד שלנו הולך על כך מגיעה לו הערכה והוקרה.

דוגמא נוספת, הכנת שעורי בית, הילד שלנו מכין שעורי בית גם אם מפספס לפעמים. עדיין, הוא יושב ומכין, זה לא ברור מאליו יש כאן מאמץ, התמדה ועקביות.

בחינות, נושא כאוב לחלקנו. אם הילד ישב ולמד לבחינה (מבדק) כבר מגיע לו "כל הכבוד", הציון שהילד הביא כבר באמת תלוי באיכות הלימוד, תלוי במצב  הזיכרון, ברמת קושי המבחן, והיכולות של הילד שלנו לכתוב בחינה.

גם אם הילד שלנו לא למד, עדיין הוא ישב לכתוב מבחן בידיעה שיש סיכוי גדול שהתוצאה תהיה קשה, לשם כך דרוש אומץ, ועל כך גם צריך לעודד.

לכן, כשאנחנו מגיעים למעמד קבלת התעודה חשוב שנעשה משהו שיעביר את ההערכה וההוקרה שיש לנו לילדנו, על כלל המאמצים שלהם במהלך השנה.

רוצים רעיון? בבקשה:

ערב לפני קבלת התעודות יוצאים ההורים והילדים למסעדה או בית קפה או מכינים ארוחת ערב חגיגית בבית ואז מדברים על כל המאמצים שהילד שלכם עשה במשך השנה. יש להתכונן לערב כזה. מומלץ להיזכר בכל מיני אירועים שקרו במלך השנה ולדבר עליהם ברוח טובה, הומור, לראות איך "צלחנו" את השנה להודות לילדים על כל הפעמים שהיו מועילים לעצמם ולנו: קמו בבוקר לבי"ס בלי בעיות ועניינים, הכנו שעורי בית בלי שירדנו להם לחיים, התכוננו למבחנים,הכינו עבודות לבד או את הרוב לבד, לקחו חלק בפרויקטים של בי"ס, היו חונכים לילדי כיתה א', התנדבו במקומות מסוימים,התקדמו, התפתחו עוד ועוד.

בנוגע למה שיהיה כתוב בתוך התעודה, אם להודות על האמת, זה לא ממש הולך להיות חדש לכם, כי הייתם בפגישה עם המורה וכבר קבלתם דווח, ואם קבלתם "שחור בעיניים" אין מצב שתוך חודש העסק ילבין.

מה שחשוב הוא, שאם קבלתם "שחור ועיניים" ולא הייתם מוכנים לכך, סימן שמישהו נרדם בשמירה. לפני שאתם בודקים את הילד, בדקו את עצמכם.

אני מתכוונת לכך שהלימודים הם העסק של הילד בלבד, ואל להורה להתערב בעניין זה, אבל כהורה אני צריך להיות מעורב.

מה ההבדל? לדעת תמיד מה קורה אך לא להיכנס לתוך תפקידי הילד ותחומי האחריות שלו. אם אני יודעת שהייתה בחינה, אשאל אחרי כמה ימים, האם המורה החזירה את הבחינה? אברר עם הילד שלי מה חדש בכיתה? איך הוא מסתדר עם הילד שיושב לידו? עם מי הוא משחק בהפסקה? אשתף את הילד שלי במה אני שחקתי בהפסקה כשהייתי ילדה... הורה אחראי צריך להקפיד להוביל שיחה ודיון על מה שמתרחש בבי"ס.

הרבה פעמים אנחנו ההורים מתבלבלים בין התערבות למעורבות. התערבות היא: הכנת שעורי בית ועבודות במקום הילד, טלפון למורה אם הציון שהילד קבל לא נראה לנו ועוד..

הילד מגיע הביתה  עם תעודה ביד. הציונים לא משהו, אפשר לומר – מחזות קשים. אם המטרה שלי שהילד ישפר את ציוניו, עלי לעזור לו בדרך להשגת המטרה.
אקח אותו לשיחה ברוח טובה, בסביבה שקטה בלי רעש טלביזיה, אחים צעירים וסלולאריים ואשאל אותו, האם הוא מעוניין לשפר את הישגיו? במידה ויש רצון נישאל אותו, מה דרוש לך ממני על מנת שתוכל ללמוד ביתר יעילות, התמדה ועוד? וגם, אשאל אותו מה הוא יכול לעשות יותר למען עצמו, על מנת להשתפר? לא תאמינו, אתם עלולים לעלות על דברים מפתיעים מאוד.

בואו נדבר לרגע על פרסים, מתנות, ואפילו עונשים. לתת פרס על תעודה טובה? להעניש על תעודה גרועה? הכל תלוי בשאלה הגדולה מכולן: מהי המטרה בלימודי הילד? ברור, שיצא ממנו משהו. אבל האם מטרת הלימוד היא התעודה עצמה והציונים שבתוכה או שמא המטרה היא שהילד ילמד ללמוד? שהילד יספק את הסקרנות הטבעית שיש לו?
אני חושבת שהתשובה ברורה.
אם אנחנו רוצים שהילד שלנו ילמד ויתפתח בחייו ולא רק בשתיים עשרה שנות לימודיו הראשונות, אל לנו להוציא את החשק מהלימוד, ולשכוח את המטרה הבסיסית על ידי כך שניתן לו עונשים ופרסים.

אם הילד שלי לומד רק על מנת לקבל בסוף השנה, מחשב, טיול לחו"ל וכו', ברגע שאף אחד לא יציע לו "סוכרייה" הוא לא ילמד ויתפתח.

אותו דבר עם עונשים, אם אני נותנת עונש לילד על ציון לא טוב, הילד מפרש את זה שהוא ילד לא טוב, ובכך אנחנו מורידים את הביטחון והדימוי העצמי של הילד, מתכון בטוח לילד לא לומד, החי בתחושת כישלון מתמדת.

ילד שקיבל תעודה גרועה, כבר קיבל את "העונש" שלו רק מלראות, להתבאס ולהתבייש.

המלצתי: הפסיקו לקדש את הציונים, התמקדו במעשים ובעיקר במה שהם כן עשו והרבה פחות במה שלא.

ילדנו הם לא מוצרים שעוברים ביקורת תפ"י או מבדק של ISO במפעל הציונים שנקרא בי"ס. ילדנו הם בני אדם שמגיעה להם הערכה על פעולותיהם ומעשיהם, וזאת על מנת לחזק את הערך העצמי, הדימוי העצמי והביטחון העצמי וזה יקרה שנראה ונאמר שאנו מודעים ורואים את מהמאמצים, ההתמדה, ההשקעה, ההתמקדות, הירידה לפרטים, המקוריות, היצירתיות חדוות הלימוד והסקרנות שלהם במשך השנה.

 

תיהנו בחופש!

 

על הכותבת:
קרן גפני בוחניק
מנחה הורים למשימת החיים 
www.kereng.net

 


עוד באותו נושא

סוף שנה עם הורים גרושים

לילדי הורים גרושים לעתים סוף השנה אינו משמח אלא מצב טעון ולא פשוט. את מי יזמינו למסיבת הסיום? למי יגישו את התעודה..?

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?