בכל מפגש עם הילדים שלנו- אנחנו נפגשים עם עצמנו. המפגש יכול להיות רגוע, אוהב ומלא שלווה. מפגש כזה מעיד על מפגש של אהבה עם עצמנו והוא גם יכול להיות "קשה", רווי מתחים, קונפליקטים, כעסים ואף אלימות- זהו מפגש של "לא אהבה" עם עצמנו.

(המאמר פורסם בירחון חיים אחרים בדצמבר 2008)

בכל מפגש עם הילדים שלנו- אנחנו נפגשים עם עצמנו.
המפגש יכול להיות רגוע, אוהב ומלא שלווה.
מפגש כזה מעיד על מפגש של אהבה עם עצמנו והוא גם יכול להיות "קשה", רווי מתחים, קונפליקטים, כעסים ואף אלימות- זהו מפגש של "לא אהבה" עם עצמנו.

הורות מודעת, משמעה לחיות מתוך ההבנה כי ילדנו הם המראה שלנו וכי כל קושי בקשר שלנו איתם הוא למעשה קושי סובייקטיבי שלנו (כי אם נעיז ונסתכל נראה, שכמעט תמיד בן/בת זוגנו לא חווה את הקושי הזה).

התפיסה של הורות מודעת, עבורי, נובעת קודם כל מהיותי ילדה. כילדה היית אומרת לאימי: "אמא את לא מקשיבה לי"- כאדם מבוגר אני יודעת גם להסביר את המשפט הזה, כך שיבינו אותי, מה שלא ידעתי לעשות כילדה.
האימהות, תמיד היוותה עבורי עניין בעל חשיבות אישית מאוד גדולה מלווה בהרבה פחדים עד שהפכתי לאמא ונותר לי להתמודד.
כשנה וחצי לאחר שבני נולד, נולדה הסדנא ל"הורות מודעת".
מתוך חוויות החיים שלי כילדה, כנערה וכאם עלו בי תובנות שונות הקשורות לא רק ל"כיצד מגדלים ילדים" אלא בעיקר כיצד מגדלים הורים, על מנת שהילדים יגדלו בצורה הנכונה ביותר עבורם.
מתוך ניסיוני כאמא, כילדה, כמטפלת וכבעלת BA בפסיכולוגיה, נוצר הקונספט שמוביל אותי בחיי כאמא, כמטפלת וכמנחת סדנאות.

בראש ובראשונה, הורות מודעת מתחילה ממקום של הבנה, כי הילד משקף אותנו (וכפי שאני מכנה זאת- אפקט המראה).
כל אינטראקציה ובייחוד הקשות שבהן, הן מסר עבורנו, כי אנחנו במקום של קושי עם עצמנו.
ברגע שנזהה את הקושי ונטפל בו אצלנו- הוא גם ייעלם אצל הילדים שלנו.
באחת הסדנאות, שהעברתי, סיפרה אחת המשתתפות כי היא חווה קושי עם הבן שלה, בכל מה שקשור לקבלת החלטות (איזו חולצה ללבוש בבוקר, לאן ללכת ועוד). כששאלתי אותה איך היא עם עצמה ועם קבלת החלטות, היא מיד ראתה את המראה. היא החליטה לטפל בעצמה, ולהפוך להיות אדם החלטי יותר. ברגע שהיא הפכה להיות החלטית יותר, בעיית קבלת ההחלטות אצל הבן שלה- פשוט נעלמה.

הגיעה אלי מטופלת, שחשה שיש לה קושי בתקשורת עם הבת שלה. מתוך זה היא מרגישה שהבת שלה סגורה ויש בה עצב כלשהו. כשבחנו את יחסיה של אותה מטופלת עם הוריה, ראינו שגם שם אין תקשורת. יתרה מזו, ככל שהעמיק הטיפול, מצאנו כי למטופלת יש בעיה עם אהבה עצמית (כלומר- אין תקשורת בתוך עצמה). בד בבד עם השינויים שנגרמו למטופלת בעקבות הטיפול, הקשר בין האם לילדה החל להתחזק והתקשורת הפכה להיות פתוחה יותר.

הילדים שלנו, הם המורים המשמעותיים ביותר שיכולנו לבקש לעצמנו.
אני מאמינה באמונה שלמה, שלי ולילדי יש חוזה בו הם מחויבים להתפתחות האישית שלי, לא פחות ממה שאני מחויבת לגדילה האישית והפיזית שלהם.
מטרת אפקט המראה היא לאפשר לי כאדם- לגדול ולהתפתח.
אחת הדרכים בה הילדים מאפשרים לנו לגדול ולהתפתח היא באמצעות היותם דומים לנו, ופעמים רבות אף, קיצוניים יותר מאיתנו, באותה נקודה "רגישה".

כשממשיכים ובוחנים את הקשיים שיש לנו בהיותנו הורים, מופיעה ועולה התופעה של קשר סימביוטי: "אנחנו" במקום "אתה ואני".
קשר סימביוטי מראה כי להורים יש קושי לראות את עצמם כנפרדים מהילד. מהמקום הזה, של חוסר נפרדות, האמוציות מתחזקות. הילד, שרוצה לגלות מי הוא, חש במחנק והרצון והצורך לצאת, למרוד ולהיות שונה- גדל.
חישבו על כך, כמה פעמים סיפרתם למישהו סיפור משפחתי והדגשתם את ה"אנחנו", מבלי שבאמת היה שם "אנחנו" (אנחנו חולים- כאשר אחד הילדים חולה, "נהנינו בטיול"- מבלי באמת לשאול את הילד/ים אם הם נהנו וכו‘).
באחת הסדנאות, שהעברתי, אחת האימהות סיפרה כי היא אמא ל- 3 (13, 9 ו-6) ו"אנחנו בגיל ההתבגרות". לרגע הבנתי שהיא מתייחסת לכל הילדים שלה, כאילו הם בגיל ההתבגרות. ירידה לפרטים, הבהירה לי כי מדובר רק בבת הגדולה.
חוסר היכולת לחוות את גיל ההתבגרות של הבת כנפרד ממנה, הכניס את האמא לחוויות הילדות שלה, ומתוך זה למערבולת רגשית, שסביר להניח משפיעה לא רק על האמא והבת, כי אם על כל המשפחה.
יש לי מטופלת, שהיא אמא לשלושה ילדים בוגרים (כולם מעל גיל 18), בתחילת המפגשים שלנו, כל פעם שהייתי שואלת אותה מה שלומה היא הייתה מתחילה לספר לי על מצבם של הילדים שלה. כל כך קשה היה לה לעשות את ההפרדה בין עצמה לבין ילדיה, שבהתחלה, הם היו עבורה, כ"גוש" אחד גדול. ככול שהיא למדה לקחת אחריות על חייה ולראות את עצמה ואת עוצמתה היא התחילה לא רק לדבר רק על עצמה, אלא גם בבית לדבר עם הילדים בצורה סמכותית יותר ומפרידה.
כל ילדיה, שחוו חיים מאוד סימביוטיים עם האם, ונשארו בבית, מתחילים (גם מבלי ללכת לטיפול) לצאת ולהשתחרר מאחיזתה של האם, שכן, היא כבר לא מדברת בלשון "אנחנו" אלא מבדלת כל אחד מבני המשפחה ובעיקר את עצמה.

להקשר זה, חשוב לציין, כי יש משמעות רבה לסמנטיקה ולדרך בה נאמרות המילים, שכן היא מעידה הרבה על היחס, התקשורת וההסתכלות של ההורה על הילד.
כשאנחנו אומרים לילד "אתה ילד קשה"- אנחנו בעצם מנסים לומר- "קשה לי עם ההתנהגות שלך". במקום לקחת אחריות על הקושי ולהבין שהוא שלנו, אנחנו "זורקים" את הקושי על הילד, הן מבחינה סמנטית והן מבחינת לקיחת האחריות- אתה צריך להשתנות כי אתה ילד קשה במקום- יש לי קושי איתך. אני אברר עם עצמי מהו- ארפא אותו וכך יהיה לי קל יותר איתך.

ברגע שבחרנו להיות הורים, בחרנו לצאת למסע מופלא.
הורות היא ההזמנה הכי אמיתית שאי פעם נקבל למסע לגילוי עצמנו.
אני מזמינה כל הורה להצטרף למסע הזה לא מעצם היותו הורה, אלא מעצם רצונו להיות אדם והורה שלם יותר.

 

על הכותבת:
יעל עיני
בעלת BA בפסיכולוגיה וניהול, הילרית ומתקשרת, אמא לשניים
מתמחה ב"הורות מודעת בתקשור"- ייעוץ, הכוונה וריפוי באמצעות כלים אנרגטיים, להורים ולילדים
http://www.opentolife.co.il/

 


עוד באותו נושא

זמן רגיעה להורים

גם לנו ההורים מגיעות כמה דקות שקט ביום!

איך לגדל ילדים עם ביטחון עצמי בריא?

גידול ילד בעל בטחון עצמי מתחיל בבחינה כנה שלנו את עצמנו, האמונות שלנו החוויות והטראומות שאנו סוחבות איתנו מימי הגן.

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?