נוכחות רגשית של אבות

הבשורה החשובה היא שנוכחות רגשית אינה דורשת נאום מושלם. הילד זקוק לאבא שאינו נבהל מעולמו הפנימי ונשאר לצידו גם כשאין פתרון מיידי.

הילד חוזר מבית הספר, משליך את התיק ומתיישב בשקט. אביו מבחין שמשהו קרה ושואל: "הכול בסדר?". הילד משיב: "כן", אף שברור שהתשובה אינה משקפת את מה שהוא מרגיש. האב מנסה שוב: "אז למה אתה נראה ככה?", והילד אומר שאין לו כוח לדבר.

מכאן הדברים יכולים להתפתח בכמה דרכים. האב עשוי לוותר ולחשוב שהילד ממילא מעדיף לדבר עם אמו. הוא יכול להתחיל להציע פתרונות עוד לפני שהבין מה קרה, או אף לכעוס: "אם אתה לא רוצה לספר, אל תספר". מתחת לתגובה הזאת מסתתר לעיתים כאב אמיתי: אני רוצה לעזור לילד שלי, אבל אינני יודע כיצד להגיע אליו.

נוכחות רגשית אינה כישרון מולד

יש אבות שגדלו בבתים בהם לא נהגו לדבר על פחד, פגיעה או אכזבה. הם למדו שאהבה מבטאים באמצעות אחריות, עבודה, תיקון בעיות ודאגה מעשית. אלה דרכים חשובות מאוד להביע אהבה, אך לפעמים הילד זקוק לדבר נוסף: להרגיש שאפשר להביא אל אבא גם את המקומות המבולבלים והכואבים.

נוכחות רגשית אינה נמדדת בכמות המילים שאבא אומר. משמעותה היא שהילד מקבל ממנו מסר "מה שקורה בתוכך חשוב לי. אתה לא צריך להסתיר אותו כדי שאמשיך להעריך אותך, והרגש שלך אינו מרחיק אותי".

גם אב שמתקשה לזהות רגשות או לדבר עליהם יכול להעביר את המסר הזה. הוא אינו צריך להפוך לאדם אחר, אלא ללמוד להשתמש בדרך הטבעית שלו כדי לפתוח דלת לקשר.

לא תמיד צריך לשבת פנים אל פנים

ילדים רבים, ובמיוחד מתבגרים, מתקשים לדבר כאשר מושיבים אותם ל"שיחה רצינית". עצם המעמד יוצר לחץ. לעיתים דווקא פעילות משותפת מאפשרת לשיחה להיפתח באופן טבעי: נסיעה ברכב, הליכה קצרה, תיקון חפץ, קניות או משחק.

כאשר האב והילד נמצאים זה לצד זה ולא זה מול זה, הילד אינו מרגיש שכל תשומת הלב בוחנת אותו. אפשר להתחיל בנושא יומיומי, להשאיר מרחב של שקט ולא למהר למלא אותו. לפעמים משפט אחד שנאמר בדרך פותח יותר משעה של שאלות.

לשאול פחות – ולהתעניין יותר

כאשר אנחנו דואגים, קל להפוך את השיחה לחקירה: "מי עשה לך?", "מה אמרת?", "למה לא פנית למורה?", "איך נתת לזה לקרות?". הילד עלול להרגיש שהוא נדרש למסור דין וחשבון במקום לקבל תמיכה.

עדיף לבחור שאלה אחת, פשוטה ומדויקת: "מה היה החלק הכי קשה?", "מה הרגשת כשזה קרה?", או "מה היית רוצה שאבין עכשיו?".

לאחר השאלה צריך להמתין. שתיקה אינה בהכרח סימן שהשיחה נכשלה. לפעמים הילד בודק אם אנחנו באמת מוכנים להקשיב, או שמיד ניקח ממנו את הסיפור וננהל אותו במקומו.

לא למהר לתקן את הרגש

אבות רבים רגילים לפתור בעיות. אם הילד הסתכסך עם חבר, מיד מחפשים מה עליו לעשות. אם הוא חושש ממבחן, מסבירים כיצד להתכונן. הכוונה טובה, אבל פתרון שמגיע מוקדם מדי עלול להישמע לילד כאילו אין מקום למה שהוא מרגיש.

לפני שמציעים עצה, אפשר לומר: "זה באמת נשמע פוגע", "אני מבין מדוע כעסת", או "נראה שעבר עליך יום קשה". לאחר מכן אפשר לשאול: "אתה רוצה שאקשיב, או שנחשוב יחד מה אפשר לעשות?".

הכרה ברגש אינה אומרת שאנחנו מסכימים עם כל פרשנות או התנהגות. אפשר להבין את הכעס של הילד ובכל זאת להציב גבול ברור. אפשר לומר: "אני מבין שנפגעת מאוד, אבל איננו מדברים כך". כשהילד מרגיש שמבינים אותו, הוא פנוי יותר גם לשמוע הכוונה.

לשתף בלי להעמיס

ילדים צריכים לדעת שגם לאבא יש עולם רגשי. אב יכול לומר: "גם אני לפעמים חושש לפני דבר חשוב", "נפגעתי היום ממשהו שאמרו לי", או "הרגשתי גאווה כשראיתי כיצד התמודדת". שיתוף קטן ומותאם מלמד את הילד שרגש אינו חולשה ושאפשר לדבר עליו בלי להתפרק.

עם זאת, הילד אינו אמור להפוך למטפל של אביו. המטרה היא לפתוח חלון קטן לעולם הפנימי, לא להעמיס עליו דאגות של מבוגרים. שיתוף טוב מסתיים בתחושת יציבות: "היה לי קשה, דיברתי על זה ואני מטפל במה שצריך".

לבנות קשר ברגעים הקטנים

קשר רגשי אינו נבנה רק בשיחות עמוקות. הוא נוצר כאשר אבא זוכר משהו שהילד סיפר ושואל עליו בהמשך, מבחין בשינוי קטן במצב רוחו, מקדיש כמה דקות ללא מסך או יוצר מנהג משותף קבוע.

זו יכולה להיות נסיעה שבועית, שיחה לפני השינה, הכנת ארוחת ערב או עשר דקות של זמן משותף בסוף היום. הקביעות מעניקה לילד ביטחון. הוא אינו צריך לחכות למשבר כדי לקבל את תשומת ליבו של אביו.

ומה קורה כאשר הילד אינו רוצה לדבר?

חשוב לכבד את הקצב שלו. נוכחות רגשית אינה לחץ רגשי. אפשר לומר: "אני רואה שעובר עליך משהו. אתה לא חייב לדבר עכשיו, אבל כשתרצה אני כאן". לאחר מכן ממשיכים להיות קרובים, בלי להיעלב ובלי להעניש את הילד על שתיקתו.

כדאי גם לחזור בעדינות מאוחר יותר. לא פעם הילד שלא רצה לדבר בצהריים ייפתח דווקא בלילה, בנסיעה או בזמן אחר שבו הוא מרגיש בטוח יותר. המטרה אינה לחלץ ממנו מידע, אלא לעזור לו לדעת שיש לו כתובת.

גם אבא יכול לתקן

אף אב אינו מגיב נכון בכל פעם. לפעמים אנחנו קוטעים, מבקרים, מציעים פתרון מהר מדי או מפספסים רגע שבו הילד ניסה להתקרב. דווקא היכולת לחזור ולתקן יוצרת אמון.

אפשר לומר: "חשבתי על מה שסיפרת לי אתמול. נדמה לי שמיהרתי להסביר לך מה לעשות ולא באמת הקשבתי. אם תרצה, אשמח לנסות שוב".

התנצלות כזאת אינה מחלישה את סמכותו של האב. היא מלמדת את הילד שקשר יכול לעמוד גם בטעות ושמותר לחזור ולבנות אותו.

פעם התקשר אלי ליעוץ אב אחרי "אירוע דרמטי" שבו האב הכה בפעם הראשונה את ילדיו על התנהגות "חוצה גבולות". אחת משאלותיו הייתה האם צריך להתנצל בפני הילד? עניתי לו שאין שום בושה להתנצל, ואדרבה זה מלמד את הילד איך ניגשים לבקש סליחה על טעויות שאנחנו עושים.

הילד אינו צריך אב שמכיר תמיד את המילים המדויקות. הוא צריך אב שמוכן להתקרב, לשאול, להקשיב ולהישאר. לפעמים המשפט המשמעותי ביותר הוא גם הפשוט ביותר: "אני אולי לא יודע בדיוק מה לומר, אבל אני כאן איתך".

על הכותב:
הרב שנהב עסיס הוא פסיכותרפיסט, מטפל רגשי ויועץ זוגי,
מנהל מרכז "המרחב לנפש", המעניק טיפול רגשי באשקלון, ייעוץ זוגי והדרכת הורים
תוך שילוב של כלים מקצועיים ורגישות לעולם המשפחה הדתית.