הורים עוצרים את החיים

בשם ההורות מתוך אהבה עמוקה, אחריות, תחושת שליחות והבנה שהילדים צריכים אותם. זה לא קורה ביום אחד, אלא בהדרגה, דרך החלטות קטנות שמצטברות. ויתור על ספורט אהוב, החלפת טיול זוגי בסוף שבוע של פעילויות עם הילדים או פשוט כדי להספיק את הכול. כל החלטה כזו נראית הגיונית ומוצדקת, אבל לאורך זמן הן מצטברות ובונות חיים שבהם הצרכים של כולם קודמים לצרכים של ההורה.

יום שלישי שגרתי. מסיימים עוד סבב של הסעות בין חוגים, קופצים לסופר, מכניסים כביסה, עונים להודעות בוואטסאפ של הכיתה, מתמרנים בין העבודה לאלף משימות קטנות. הכול דופק. הכול רץ. הכול בשבילם. ואז, פתאום, כשיש רגע שקט, כשהבית רגוע, הילדים כבר במיטות אנחנו נשארים לרגע עם עצמנו. ולתוך השקט הזה, עולה שאלה קטנה, חמקמקה: מתי בפעם האחרונה עשינו משהו שהוא רק בשבילנו?

אנחנו משכנעים את עצמנו שזה שלב. שעוד קצת, כשהם יגדלו, נחזור אלינו. נחזור לחלום, ליצור, לאהוב, לנשום. אבל בינתיים, אנחנו ממשיכים לדחות, להעדיף את הצרכים שלהם על פני שלנו, לוותר על מה שפעם היה "אנחנו" כדי להיות רק "הורים של...".

עם הזמן, הוויתורים הופכים להרגל, והשגרה משתלטת. ואז מגיע הרגע, שבו הילד כבר לא צריך הסעה, הבת מעדיפה לנסוע עם חברה, המתבגר סוגר את הדלת ויוצא. ודווקא כשהתפנה זמן, הוא לא ממלא אותנו, הוא מבלבל. כי שכחנו איך נראים החיים כשאנחנו במרכזם.

המחיר השקט של הוויתור העצמי

אני פוגשת את זה שוב ושוב אצל הורים. אותם משפטים חוזרים, כמו מנטרה שקטה שמלווה את השנים: "כשהם יגדלו אני אחזור ללמוד", "אין לי זמן לעצמי כרגע", "הקריירה תחכה, הילדים קודמים", "אני קודם כול הורה". וזה באמת מובן. ההורות היא שליחות. זו אהבה שאין לה תנאים, והיא באה עם אחריות כבדה, כמעט בלתי נראית. לדאוג, להכיל, ללוות, להוביל.

אבל רגע, מה איתנו? מה עם הרצונות שלנו, הדברים שעושים לנו טוב, שממלאים אותנו באנרגיה וחיים?

האם זה באמת עוזר לילדים שלנו כשאנחנו מבטלים את עצמנו למענם? כשאנחנו מסיימים כל יום מותשים, מרוקנים, בלי טיפת זמן למה שמטעין אותנו?

אנחנו אולי חושבים שאנחנו "נותנים את כל כולנו", אבל כשאנחנו עייפים תמיד, כשאנחנו לא עושים שום דבר רק בשביל עצמנו, מה הם באמת רואים? הם רואים הורה עייף. הורה שנעלם בתוך השירות. הורה שלא מרשה לעצמו לחיות.

הרי אנחנו לא קמים בבוקר ואומרים "אני מבטל את עצמי", אבל התחושה הזאת מחלחלת כשאנחנו מבקשים חמש דקות שקט ונענים בפרצוף חמוץ, כשאנחנו מוותרים על תוכנית אהובה כי מישהו בבית צריך אותנו, כשאנחנו מנסים להיזכר מתי לאחרונה עשינו משהו שלא קשור לאף אחד אחר  ולא מצליחים. התחושה הזו, של חיים שמרגישים דחויים, שאנחנו בתפקיד מתמשך ולא בבחירה חופשית היא זו ששוחקת. היא לא באה בצעקה, אלא בלחישות של תסכול, בבדידות שקטה, בעייפות שלא חולפת. ולמרות שאנחנו יודעים כמה חשוב להיות שם בשביל הילדים, אנחנו שוכחים לפעמים שחשוב לא פחות להיות שם גם בשביל עצמנו.

הרגע שבו מבינים שמשהו חסר

זה לא חייב להיות היום שבו הם עוזבים את הבית. לפעמים זה הרבה לפני. פתאום הם פחות צריכים הסעה. פחות משתפים. יוצאים עם חברים, עסוקים בעולם שלהם. ואת מגלה שיש לך ערב פנוי ואת לא ממש יודעת מה לעשות איתו.

אמא אחת אמרה לי פעם: "כל השנים התלוננתי שאין לי דקה לנשום. ופתאום יש לי זמן ואני לא יודעת מי אני בלי הלו"ז שלהם." זה רגע עדין. לא דרמטי. אבל מאוד מטלטל. כי את מבינה שבמשך שנים בנית את החיים שלך סביבם ושכחת לבנות גם משהו שהוא שלך.

יש כאן גם נקודה חינוכית חשובה. ילדים מסתכלים עלינו כל הזמן. לא רק על מה שאנחנו אומרים, אלא על איך שאנחנו חיים. וכשהם רואים אמא או אבא שכל הזמן מותשים, שמוותרים על עצמם, שאין להם תחביבים, חברים או חלומות, הם לומדים מסר סמוי: להיות מבוגר זה לוותר על עצמך. אהבה שווה הקרבה עצמית.

רובנו לא רוצים שזה מה שהם ייקחו איתם לחיים. דווקא הורה שחי חיים מלאים, שנהנה, שמתפתח, שמעז להגשים, נותן לילדים מתנה הרבה יותר גדולה: מודל לחיים בריאים.

הדרך חזרה אל עצמנו

השינוי לא חייב להיות דרמטי ולא צריך להגיע ברגע שבו הילדים עוזבים את הבית. לפעמים הוא מגיע הרבה קודם. הילדים מתחילים להתרחק, פחות צריכים הסעה, פחות משתפים, פחות שואלים. הם עסוקים בעולמות שלהם: בית ספר, חברים, מסכים, פעילויות. ודווקא אז מתחיל להתפנות זמן. זמן שלפני רגע קיווינו שיהיה, אבל עכשיו כשהוא כאן אנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות איתו.

אמא אחת אמרה לי פעם משפט שנחרט לי: "כל השנים התלוננתי שאין לי דקה לנשום, ופתאום יש לי זמן – ואני לא יודעת מי אני בלי הלו"ז שלהם." זה תיאור מדויק של רגע עדין. לא דרמה. לא משבר. אבל כן רגע מטלטל, שבו אנחנו מבינים שבנינו את החיים סביב הילדים ושכחנו לבנות גם משהו שהוא רק שלנו.

מעבר לזה, יש כאן גם נקודה חינוכית מהותית. הילדים שלנו לא רק שומעים אותנו, הם רואים אותנו. הם לומדים מהאופן שבו אנחנו חיים. אם הם רואים הורה מותש, שלא עוצר, שאין לו תחביבים, שאין לו חברים, שאין לו זמן לעצמו הם מפנימים מסר סמוי: שלהיות מבוגר זה לוותר על עצמך. שאהבה שווה הקרבה. שאנחנו לא חשובים.

אבל אם הם רואים אותנו חיים, נהנים, מתלהבים, שומרים על עצמנו, מעיזים ומגשימים את עצמנו,  הם מקבלים מודל אחר לגמרי. כזה שמלמד אותם שהורות לא מוחקת, היא מחזקת. שהיא לא באה במקום הזהות, אלא לצידה.

כלים פשוטים לשים את עצמנו במרכז

1. קובעים זמן לעצמנו בלי תירוצים, ביומן - לא "כשתהיה לי דקה פנויה", כי היא לא תגיע לבד. אלא שעה או שעתיים בשבוע, קבועות, שמוקדשות רק לכם. זה יכול להיות ספורט, קורס, הליכה, קפה עם חבר או חברה, או פשוט לשבת לבד עם ספר. קובעים את זה ביומן כמו שקובעים חוג של הילד או ישיבת עבודה ושומרים על זה.

2. שואלים: מי אני חוץ מהורה ? - ההגדרה "אמא" או "אבא" היא משמעותית, אבל היא לא כל מי שאנחנו. נסו לשאול את עצמכם: מה אהבתי פעם? מה הייתי רוצה ללמוד? ממה נהניתי כשעוד הייתי אני בלי תפקידים? לפעמים תחביב ישן, פרויקט קטן או אפילו רעיון שלא העזנו לחשוב עליו יכול להחזיר תחושת חיות מפתיעה.

3. אומרים את זה בקול ליד הילדים - אל תתביישו לומר בבית: "אני יוצא לשיעור כי זה חשוב לי", "אני משקיעה בעבודה כי אני אוהבת אותה", "הולך לריצה כי אני צריך את זה לנשמה". זו לא אגואיסטיות, זו דוגמה אישית לחיים בריאים עם גבולות, איזון, ומקום גם לעצמנו. הילדים לומדים מזה יותר ממה שאומרים להם.

4. לא מחכים לרגע שיגדלו מתכננים קדימה עכשיו - הרבה הורים אומרים "כשיגדלו אני אחזור..." אבל אז מגיעים לשם, ולא יודעים מאיפה להתחיל. במקום לחכות, עצרו רגע ושאלו: איפה אני רוצה להיות בעוד שלוש, חמש שנים? איזה חלום אפשר להתחיל להזיז כבר היום? צעד אחד קטן כבר משנה כיוון.

5. לא שוכחים לבקש עזרה כשצריך - לפעמים צריך מישהו מבחוץ שיעשה סדר. לא כי אנחנו לא מסוגלים, אלא כי בתוך המרוץ קשה לראות את הדברים בבהירות. בין אם זו שיחה אחת או תהליך ליווי קצר, לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי לחזור לעצמנו.

בסופו של דבר, אם יש שאלה אחת שכדאי לעצור לרגע ולשאול בעקבות המאמר הזה, היא איך אנחנו בונים חיים שגם הילדים שלנו וגם אנחנו פורחים בהם.  לא או הם או אנחנו, אלא גם וגם. כי הורות טובה לא דורשת שנעלם. היא לא מבקשת שנמחק את עצמנו. היא דווקא מזמינה אותנו להיות נוכחים, חיים, מחוברים לעצמנו.

ואם אתם מרגישים שזה קשה, שאתם הולכים לאיבוד בתוך המרוץ של החיים, מנסים להיות הכול לכולם ושוכחים את עצמכם בדרך דעו שזה לגיטימי. מותר לעצור. מותר לבקש עזרה. לפעמים כל מה שצריך זו שיחה אחת, תהליך קטן או כמה כלים מדויקים כדי לעשות סדר, להחזיר את האוויר, את האנרגיה, ואת התחושה שאתם שוב בבית בתוך עצמכם.

הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים. הם צריכים הורים שטוב להם. הורים שחיים את החיים שלהם ולא רק מנווטים את חייהם של אחרים. וזו אולי המתנה הכי משמעותית שאנחנו יכולים לתת להם.

אם הקריאה נגעה בכם, ואם משהו מהדברים שתיארתי כאן מרגיש לכם מוכר- אתם לא לבד. אם אתם לא זוכרים מתי עשיתם משהו בשביל עצמכם, אם אתם מרגישים שהזמן מתפנה אבל התחושה הפנימית רק הולכת ומתרוקנת, אם אתם יודעים שמגיע לכם יותר אבל לא בטוחים מאיפה להתחיל- אני כאן לעזור.

ליווי מדויק ומותאם יכול לעזור לכם לחזור לעצמכם, לאזן בין הורות לבין חיים אישיים מלאים, ולהרגיש שאתם שוב נוכחים  גם בשביל הילדים, וגם בשבילכם.

על הכותבת:
רויטל וילמובסקי, מאמנת רגשית־לימודית לילדים והורים ומלווה תהליכי למידה אופקטיביים לילדים ונוער.
אני מזמינה אותך לשיחת מיקוד אישית, מקצועית ורגישה שבה נוכל להבין יחד מה קורה מתחת לפני השטח, ואיך אפשר לפעול נכון.
לשיחת מיקוד והכוונה אישית https://et-lilmod.co.il/freetalk
לאתר https://et-lilmod.co.il