ילדים במלחמה: צעקות שקטות, משחקים אפלים וחלומות חדשים

המלחמה פגעה בעולמם השברירי של ילדי ישראל בכל פינה בארץ – מצפון ועד דרום. הם נושאים עימם צלקות בלתי נראות ואנחנו המבוגרים לא תמיד מודעים לכך, ובנוסף עצובים, חסרי סבלנות ומוטרדים. הטראומה של המלחמה פגעה גם ביכולתם של ההורים לספק לילדיהם את הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלהם, דבר שהוביל לקשיים רגשיים רבים אצל ילדים.

הפצעים הפנימיים האלה נחשפים בטיפולים רגשיים, רבים מהם נושאים צלקות בלתי נראות. ילדים ומתבגרים רבים "קופצים" לכל צליל קטן, כאילו כל רחש הוא אזעקה חדשה. זיכרון הריצה הסואנת לממ"ד חוזר בכל פעם שהם שומעים אמבולנס או רעש פתאומי ברחוב, ומכניס את גופם שוב למצב דריכות קיצונית. הציורים שלהם מספרים סיפורים על פחדים רבים: פחד ממלחמה, ממוות, מאובדן היקרים, פחד "לא לשמוע" את האזעקה, לא להצליח לברוח ועוד.

משחקים אפלים

ילדים צעירים שאמורים לשחק במשחקי דמיון תמימים, מוצאים את עצמם שקועים בעולם אפל של חיילים, שוטרים ומחבלים המאיימים להרוג אותנו. הם משכיבים בובות עם פנים לרצפה ומבקשים מהם להסתתר ולהיות שקטים, מחביאים דמויות משחק מתחת למיטה, ובעצם דרך משחק ואומנות מנסים לעבד את הטראומה שחוו, את הסיפורים שהסתננו לאוזניהן הרכות, את הפחד והאי ודאות שמאיימים על חייהם השלווים.

אצל המתבגרים אני רואה יחד עם הכאב העמוק גם יצירתיות גדולה שפרצה לאחר המלחמה. הם שרים את הכאב, מבקשים ללמוד לנגן, וחלקם כותבים שירים שעוסקים במוות, בכאב ובהשתייכות למדינה. האמנות, כפי שאומנות יודעת לעשות – מבטאת כעסים, תסכול, עצבות וחרדות גדולות ולעיתים היא גם קריאה אילמת לעזרה, ביטוי עמוק של רגשותיהם המורכבים בתקופת חיים כה חשובה.

משאלות לב

בתוך כל הכאב והפחד צומחות גם משאלות חדשות. חלקן משאלות משמחות על פריחה והצלחה, על מדינה חזקה ומשגשגת, אך אחרות מביעות כאב עצום. ילד אחד צייר משאלה נוגעת ללב: "רוצה אמא רובוטית שלא בוכה", ילדה בת 8 מתפללת לאלוהים ש"לא יהרוג את אבא במילואים". כל משאלה כזו היא ביטוי של געגוע עמוק לביטחון הורי וכללי, לתמיכה ולחיבוק. הם מבקשים לישון עם הוריהם גם בגילאים מאוחרים, וחולמים על "רובים עם כדורים מקפיאים מחבלים" לאבא ועוד משאלות שלא היינו מאמינים שישהו בליבם הרך.

חברים ועיסוקים

החברים מהגן ומהכיתה, שפעם שיחקו ביחד בצחוק ובשמחה, כעת חולקים סיפורים קשים על הפצצות, על בני משפחה או מכרים שנפגעו, ועל הפחד שאחז בהם. ילדותם נגנבה מהם בחטף, והוחלפה בחרדה ובטראומה משנית. הם עדיין מתאוששים, ואנחנו צריכים לעמוד לצידם בתהליך הארוך הזה.

קשיים חדשים

הקשיים לא נגמרים כאן. ילדים רבים סובלים מהפרעות שינה, זקוקים למבוגר קרוב שיהיה לצידם, ומתמודדים עם דיכאון שלא היה קיים בכאלו ממדים אצל ילדים צעירים עד לפני שנה. טראומה משנית מרימה את ראשה, פוגעת בבריאותם הנפשית והגופנית. יש יותר מגרנות, פריחות, ניתוקים או התעלפויות. הגוף והנפש משלבים ידיים בביטוי הכאב ומאותתים לנו, עלינו להיות ערניים לתסמינים.

תסמינים נפשיים לאחר טראומה משנית

ההשפעות של הטראומה המשנית על ילדים ומתבגרים הן רבות ומגוונות. חלקם מראים סימני חרדה מוגברת, כמו פחדים בלתי רציונליים, התנהגויות נמנעות והתקפי חרדה. חלקם סובלים מדיכאון המתבטא בעצב עמוק, חוסר תקווה, ותשישות רגשית. ישנם ילדים שמתנתקים רגשית, מעסיקים עצמם בלימודים באופן מוגזם ונמנעים מקשרים חברתיים ומאבדים עניין בפעילויות שפעם אהבו.

פוסט טראומה יכולה גם להוביל להתנהגויות הרסניות כמו תוקפנות מוגברת, פגיעה עצמית, או בריחה למציאות וירטואלית דרך שעות רבות מול מסכים, וגם כאן אנחנו נדרשים לאסוף כוחות ולוודא שילדינו יצליחו לייצר דופאמין בדרכים מטיבות יותר מאשר דרך מסכים למשך שעות ממושכות. מתבגרים עשויים לפתח דימוי עצמי נמוך, תחושת חוסר ערך, ואפילו מחשבות אובדניות. הגוף מגיב אף הוא: כאבי ראש, כאבי בטן, בעיות עיכול וקשיי שינה הופכים להיות חלק משגרת החיים.

הבנה וחמלה

כמבוגרים, עלינו לגלות הבנה וחמלה עמוקה כלפי ילדינו ולהבין שהמלחמה הזו אינה אירוע קצר וחולף וכי אין ילד שלא מושפע באיזשהו אופן. הרי החדשות הקשות ממשיכות להגיע וגם כשההורים מנסים להגן על הילדים מהן, הם נחשפים לסרטונים של משפיענים, לשיחות "מסדרון" של צוותי הוראה, לשיחות בין ההורים. הם יודעים יותר ממה שנדמה לנו. עלינו להיות שם בשבילם, להקשיב, לתמוך ולעזור להם לעבד את החוויות הקשות שעברו. אל לנו להסס לפנות לעזרה מקצועית כשצריך. עלינו לזכור שהם לא אשמים במצב וזקוקים לאהבה, הגנה ותחושת ביטחון יותר מאי פעם.

המלצות להורים לדרכי התמודדות

1. שיחה פתוחה: פתחו שיחה כנה עם ילדיכם על המלחמה ועל רגשותיהם. אל תפחדו לשאול שאלות ולהבין מה הם כבר יודעים, ולאפשר להם להביע את כאבם, אם אנחנו לא נשוחח איתם הם יזינו את ליבם בידע מהרשתות בלבד, וככל שסוגרים ומדכאים כאב, הוא הופך לדיכאון.

2. הקשבה פעילה: הקשיבו להם באהבה ובסבלנות, בלי לשפוט או לנסות "להזיז" את הכאב או "לתקן". רק לאחר שהם הביעו את החששות, הזכירו להם את כוחותיהם ואת ההגנה שלכם ושל הבית, המרחב המוגן, כיפת ברזל וכוחות הבטחון.

3. זמן איכות וחיזוק הקשר: אתם זוכרים את עצמכם ברגע מפחיד בחייכם? זוכרים איך נוכחות תומכת וקשר קרוב נתנו לכם כוחות? הקדישו זמן איכות, שחקו, טיילו, קראו ספרים. קשר הוא אחד הצרכים הרגשיים שמייצרים תחושת ביטחון גדולה ביותר.

4. שגרה וגבולות: הקפידו על שגרה קבועה שתספק לילדים תחושת ביטחון ויציבות. הגבולות כעת חשובים עוד יותר, שכן הם מעבירים מסר שהחיים חשובים, הצעצועים חשובים, השינה חשובה והם עצמם חשובים.

5. וויסות רגשות: עזרו להם ללמוד לווסת רגשות דרך אסטרטגיות קוגניטיביות, גופניות והתנהגותיות;  שיח רגשי, נשימות, והכלה. אל תהססו להשקיע זמן ומאמץ כדי ללמוד את זה. כשהילדים לא מצליחים לווסת רגשות, הכאב מכפיל את עצמו, מכיוון שאז המריבות עם ההורה או הצוות החינוכי מייצרות כאב נוסף.

6. פנייה לעזרה מקצועית: אם אתם מרגישים שילדכם זקוק לעזרה מקצועית, אם אתם רואים התנהגויות שלא היו בעבר – פחדים, היצמדות, תלות, עצבות, ביטוי פיזי לחרדות – פנו לטיפול רגשי מוסמך.

7. מודלינג: ילדים לומדים מהמודלים לחיקוי שלהם. חשוב שאנו ההורים נהיה חזקים ומודלים חיוביים לחיקוי, של תקווה וכוחות עבור ילדינו. נסו לא להתפתות להתנגשויות פוליטיות, מריבות, כעסים, קללות, ייאוש וחוסר אונים לידם.

וכמו תמיד, אני מאמינה שכל ילד יכול להיות מאושר, בטוח ושמח, ולכל ילד מגיעה ההזדמנות הזו. יחד, אנחנו יכולים לעזור לילדינו לרפא את הפצעים, להתגבר על הפחד ולצמוח מחדש. יחד, אנחנו יכולים לבנות עתיד טוב יותר עבורם ועבור כולנו.

על הכותבת:
רוזלין זוהר,
מטפלת רגשית (M.A) לילדים ונוער ומדריכת הורים,
מומחית בטיפול בקשיים רגשיים והתנהגותיים
https://www.rozalin.co.il/