בפורים האחרון חשבתי על יום השואה. זה די מוזר, בחג הכי שמח בשנה לחשוב על אחד הימים הכי עצובים בשנה, אבל היתה לכך סיבה.

יום השואה: לזכור את גודל האסון

אנחנו רגילים לחגוג את פורים כניצחון על פני המן הרשע והמזימה הנוראית שלו, אנחנו שותים ואוכלים ומתחפשים ועושים הרבה הרבה שמח. מגילת אסתר עבור רובנו היא לא יותר מסיפור אגדה מקסים בו הטוב ניצח את הרע והיהודים ניצלו וקיבלו סיבה לחגוג ולשמוח. הרי אף אחד מאיתנו לא חי בתקופה ההיא או מכיר מישהו שחי בתקופה ההיא ויכול לספר מה היה שם, אז אנחנו ניזונים מהסיפור עצמו ומהפירושים שלו ובעיקר נהנים לחגוג.

והפחד שלי, בתור דור שלישי לניצולי שואה, אמא לדור רביעי שכבר בקושי מכיר אנשים שהיו שם ושרדו- שעוד כמה שנים, לא הרבה, השואה תהפוך לעוד סיפור של משהו שקרה פעם ושהיהודים הצליחו להינצל אבל לא לסיפור הזוועה האמיתי שהשואה עצמה היתה.

 

אנחנו אמנם מרעישים ברעשן בכל פעם שמזכירים את שמו של המן אבל מתי בפעם האחרונה עצרנו וחשבנו מי הוא היה?

המן, לפי מקורות היסטוריים היה צורר היהודים הראשון- הרבה לפני גרמניה הנאצית. הוא הראשון בהיסטוריה הכתובה שתכנן להוציא לפועל רצח של עם שלם, העם היהודי, מעצם היותם יהודים. מזימתו סוכלה כמובן ואנחנו קיבלנו יום צום ויומיים של חגיגות לזכר הניצחון.

קחו כמה שנים טובות קדימה, קם אדם מתועב ושפל בשם אדולף היטלר ומחליט גם הוא לחסל ולהשמיד את העם היהודי. עם הבדל אחד עיקרי- הוא כמעט ומצליח במשימה. שם לא היתה אסתר ולא היה מרדכי, לא היתה הצלה ברגע האחרון ושלושה ימי משתה בגלל הניצחון. שם היתה שואה של כמה שנים שהשמידה לנו שישה מיליון מבני עמנו.

 

רובנו גדלנו כילדים או כנכדים לניצולי שואה, שמענו את הסיפורים ממקור ראשון. כשאני הייתי ילדה לעמוד בצפירה ביום השואה היה משמעותי. זה היה לזכר בני המשפחה של סבא שלי ובני המשפחה של סבתא שלי שלא זכו לעלות לארץ. זה היה לזכר כל אותם אנשים ששמעתי עליהם סיפורים בלי סוף וראיתי תמונות שלהם אבל לא זכיתי להכיר אותם כי הם לא זכו לחיות.

עבור הילדים שלי אלו סיפורים. לא יותר מסיפורים כמו כל ספר שיקראו וכל סרט שיראו. זה סיפור על סבתא של אמא שלהם שהם בכלל לא זכו להכיר, זה דברים נוראיים שמספרים להם בבית הספר אבל לא משהו שבאמת נוגע להם.

עבור הילדים שלנו, סיפור השואה הוא כמו מגילת אסתר.

 

יום השואה הוא יום חשוב, הוא עוד ימשיך להיות מצוין שנים אחרי שהדור שלי כבר לא יהיה פה והילדים שלנו יהיו אלה שיצטרכו להעביר את זה הלאה- לדור החמישי ואז לדור השישי וכן הלאה. ועוד עשרה דורות, יותר ממאה שנים אחרי.

האם השואה תיזכר כסיפור שאולי קרה בצורה כזו ואולי קרה בצורה אחרת ואין את מי לשאול ואין מי שבאמת היה שם? האם היא תהפוך לסיפור אגדה כמו מגילת אסתר? זו מחשבה שמטרידה אותי מאוד.

 

ואמנם הילדים שלי עוד צעירים אבל ככל שיגדלו אני רואה את המטרה של היום הזה חשובה יותר וברורה יותר- להבהיר ולהעביר את גודל האסון. את גודל השואה. שלעולם לא ימעיטו בערכה, שלעולם לא ישכחו מה קרה. שתמיד יזכרו ותמיד יאמינו. מבחינתי היום הזה לא מגיע סתם אחרי פורים ולפני יום העצמאות- הוא מהווה תזכורת- לא לשכוח ולתת להיסטוריה החשובה הזו להפוך לסיפור שולי, ולזכור שלאחריה ואפשר אפילו לומר בזהירות ובלב כבד בזכותה- קמה לנו מדינה.

 

 

על הכותבת:
חן קרופניק,
אמא מודאגת

 


עוד באותו נושא

בקפסה קטנה מכסף

37 שירים-סיפורים מהנים לילדים ולהוריהם, שמתארים מצבים מחיי היום-יום של ילד ישראלי. החיבור בסיפורים אל עולם הילדות

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!