השבוע נחגוג את יום המשפחה וברשת כבר רצות בדיחות בסגנון "אפשר לבטל את יום המשפחה הפעם, הרי כל השנה האחרונה היינו ביחד...".

יום המשפחה בצל הקורונה

התגובות והרגשות של הורים נעות בין "כיף לנו להיות עם הילדים" ל"מתי הם חוזרים כבר למסגרות, אי אפשר ככה!" ואפשר להבין את כולם. אבל צריך לזכור שבסופו של דבר, או יותר נכון בהתחלה של דבר, אנחנו אלה שבחרנו להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם!

 

עד לא מזמן, כמה שקשה כרגע לזכור את זה, היינו כולנו מורגלים לאווירה לגמרי אחרת בחלק גדול מהזמן. שכירים – למשרד, לקולגות ולפינת הקפה הקבועה, עצמאים – לחללי עבודה שהם שוכרים או לחללי עבודה משותפים, מסעדות, בתי קפה ואפילו חוף הים, ואלו שעובדים מהבית – היו רגילים להיות לבד.

 

אך בשנה האחרונה – הכל התהפך!

 

רבים נאלצו להישאר לעבוד מהבית בתקופה רוויית הסגרים הזאת, בהם נסגרו בין השאר מוסדות הלימוד, וההורים שבינינו נאלצו להסתגר בבתים ולשלב עבודה מהבית בין ארבע קירות, סגורים בסיר לחץ עם תינוקות, פעוטות וילדים שאמורים ללמוד במקביל, לעיתים עם בן זוג שגם הוא עובד מהבית וגם הוא נדרש לתוצאות בעבודה.

 

ולא מספיק שצריך להמשיך לעבוד מהבית בתנאים אחרים עד כמעט בלתי אפשריים, וגם לדאוג לילדים, צריך להמשיך לדאוג ניהול השוטף של הבית – כביסות, קניות, ניקיונות ושלוש ארוחות ביום (במקרה הטוב...), תוך הקפדה להמשיך ולהרים את הראש למעלה ולשדר עסקים כרגיל – לכולם.

 

כי זו התקופה וחייבים לשדר עסקים כרגיל, לא?

אז בפועל, המציאות שונה לגמרי.

המציאות הזו שנכפתה על כולנו גרמה לבעבוע, להתקפי חרדה, התקפי זעם, תסכול ומריבות. כל אחד מבני הזוג שעובד בתוך ארבע קירות ומג‘נגל בין כל שאר המטלות עם הילדים ברקע – יכול להגיע למצב של תסכול רב.

 

כל אחד רוצה להצליח בתחום שלו, להמשיך לייצר תוצאות והצלחות, כל אחד מחזיק בשיניו את הקריירה/ העסק שלו, וביחד ההורים נדרשים לשמור על קור רוח, בשעה שתפקיד החינוך כולו נופל על כתפנו 24/7 ללא כל עזרה מכל סוג שהוא – בגלל הסגר הכפוי.

 

לעבוד בצורה כזו מייצר המון תסכול ונוסיף על כך שגם אין שום דרך לפרוק ולשנות אווירה, כי גם בסופי שבוע חייבים לשמור על ההנחיות ולא לצאת ולהתאוורר. וכמובן להיות משפחה.

 

ומה קרה למשפחה הזו שכל כך רצינו ולילדים שגידלנו?

פתאום כל דבר הוא סיבה למריבה, כל נקודה היא נקודת רתיחה, אנחנו קמים בבוקר רק לברר אם כבר מחזירים את הלימודים, מתפרצים על הילדים ואחד על השני בלי סיבה או עם תגובה מוגזמת, ונדמה שלכולם נמאס וכולם מחפשים ללא הצלחה מקום לברוח אליו.

 

אבל קחו רגע להיזכר שבסופו של דבר- זכיתם!

נכון, זו לא תקופה אידיאלית בכלל אבל יש לכם בית, יש לכם עבודה, יש לכם משפחה. זה לא קל אפילו בלתי נסבל חלק מהזמן אבל זו תקופה ואת התקופות הקשות עוברים ביחד ומתחזקים כמשפחה.

 

איך עושים את זה בפועל?

1. תדאגו לשנות אווירה. כל אחד מההורים חייב להכניס ללוח הזמנים שלו רגע עם עצמו, עשר דקות שהן רק שלו ובשבילו בכדי להירגע ולהיות זמין לאחרים. הליכה מרגיעה, ריצה, אמבטיית קצף הכל הולך כל עוד זה ברור שזה זמן אישי של אחד ההורים ולא מפריעים לו.

 

2. לדאוג שהילדים יקחו חלק ממטלות הבית. הילדים אמנם בסוג של חופש כפוי אבל הם לא בחופשה! בהתאם לגיל שלהם וליכולת שלהם הם יכולים לקחת חלק במטלות הבית ולעזור כמה שיותר.

 

3. להכין רשימה של תפריט קבוע. להכין אוכל פעם ביומיים שלושה, לשמור בקופסאות במקרר ובמקפיא כך שתמיד תהיה ארוחה זמינה לחמם. ואם תזמינו מדי פעם במקום לבשל הכל יהיה בסדר גם!

 

4. לתכנן את לוח הזמנים המשפחתי, מתי לכל אחד מההורים יש פגישות או ישיבות דחופות, מתי נכנס הזמן לבד והזמן הזוגי (כן, תכניסו ללוח הזמנים!), מתי יש לילדים זומים. כך יהיה קל לעקוב אחרי הכל ולא לגלות שלשניכם יש פגישה באותה שעה והילד צורח ברקע.

 

והכי חשוב – לנשום. בסופו של דבר גם התקופה הזו תהיה מאחורינו ונוכל כולנו לחזור ולעבוד באווירה ובחללי העבודה שנעים לנו לעבוד בהם – ממש בקרוב.

 

 

על הכותבת:
דקלה אפשטין,
עוסקת במינוף עסקים בערוצים הדיגיטליים ואמא שעובדת מהבית
www.diklaep.co.il/habama

 


עוד באותו נושא

איך נתמודד עם מגפת המסכים בימי קורונה?

יש תחושה שמגפת המסכים מאיימת עלינו כמעט כמו מגפת הקורונה. משבוע לשבוע זמן המסך שלנו עולה בכמה אחוזים, והשאלה הגדולה היא האם להילחם במגפה או להיכנע לה?

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!