אין ספק, משהו לא טוב קורה לבנים שלנו. כולנו רואים את השינוי – בנים חסרי מעש המתלוננים על שעמום, בנים נעדרי מוטיבציה ורצון לעשייה, בנים מנותקים. אבל איך נזהה שהמצב חריג ואולי אף מסוכן?

מספרם של הבנים שמסרבים להשתתף במגוון הפעילויות הנורמטיביות לגילם הולך וגדל: רבים, עוד לפני ימי הקורונה, לא הולכים לבית הספר באופן מסודר (או מפסיקים לחלוטין להגיע אליו), נמנעים ממפגשים חברתיים, נעדרים מאירועים משפחתיים, מסרבים לצאת לעבוד ולעיתים גם ממעטים לצאת מחדרם.  

מאחר שכיום ההישארות בבית מול המחשב נהייתה התנהגות מקובלת ושכיחה בקרב בנים רבים, הורים עלולים להתקשות בזיהוי המצב שבו ההימנעות, ההסתגרות והניתוק הפכו לדרך חייו של בנם.

 

לצד החרדה – בושה

התנהגות הימנעותית משויכת בדרך כלל לרגש החרדה, וקשורה לרצון לברוח כשמזהים סכנה. הילד החרד הוא ילד נמנע, וככל שרמת החרדה גבוהה יותר – כך מתעצמת ההימנעותיות ומצטמצם המגע עם החיים עצמם.

רבים הם הבנים המנותקים אשר חווים חרדה, אך במבט קרוב יותר אפשר לראות שמרכיב משמעותי בחוויה שלהם הוא קושי להתמודד עם תחושת נחיתות וחולשה, הקשור יותר לרגש הבושה.  

דרכי ההתמודדות עם החרדה (צעדים קטנים, פתרון בעיות, בניית תוכנית מובנית) אינן יעילות כשמדובר בסרבנות הנובעת מבושה. לפיכך, תוכניות רבות השואפות להוביל את הבנים לתפקוד טוב יותר, למשל, ללכת לבית הספר, להתחיל לעבוד, להשתתף בתוכניות לימוד שונות וכיו"ב, נכשלות בזו אחר זו. הסרבנות, בשונה מהחרדה, קשורה יותר לרצונו של הבן להתנהל בעולם שבו אין ציפיות ממנו. מאחר שכל תוכנית לשינוי מעוררת באופן טבעי ציפיות כלשהן, דינה להידחות על הסף.

 

קושי להתמודד עם חוויות נחיתות, סבל ומאמץ

קיים קשר ישיר בין הסתגרות לבין הירידה ביכולת להתמודד עם קשיים באופן כללי: במצבי הימנעות, הבן חושב שהוא אינו כשיר להתייצב מול אתגרי החיים, ושיכולותיו השכליות, הרגשיות או הפיזיות אינן מאפשרות לו התמודדות נאותה. החולשה מונעת ממנו לסמוך על עצמו, ולמעשה, הוא מאמין שלא יצליח ולכן אף לא כדאי לו לנסות.

בנים, כמובן, לא יכולים לבטא בפני עצמם ובפני אחרים את הפגיעות שלהם ואת חוסר היכולת להתמודד עם דברים לא מוכרים אשר מעוררים בהם תחושת נחיתות. במקום להיות כנים ולהודות בקשיהם הם ישתמשו בביטויים לקוניים, כגון "לא בא לי," "לא רציתי." הורים המזהים את מצוקתו של בנם ינסו לא פעם לצמצם את סבלו באמצעות הפחתת הדרישות ממנו ביחס לאחיו ולאחיותיו המתפקדים באופן תקין; אך ככל שהבנים נאלצים להתמודד עם פחות חוויות מעוררות סבל, כך נפגעת עמידותם בפני אותן חוויות.

 

מניתוק לחיבור

ככל שהבן מתנתק מעצמו, כך תחושותיו, מחשבותיו ורגשותיו הופכים לבלתי מוכרים לו, ולכן למסוכנים יותר. הבן החווה בושה חי בעולם מלא ביקורת, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי. פעילויות רבות נדחות על הסף משום שהן עלולות לעורר רגשות, ציפיות ואכזבות, ודחייה זו מעוררת ביקורת ושיפוטיות מצד הסובבים.

תהליך החזרה מהסתגרות לתפקוד הוא הדרגתי, ונחישות והתמדה מצד ההורים מהווים מרכיבים קריטיים בחיבור הבן לסביבתו ולעצמו. תהליך החיבור מחדש כולל: בניית סביבה משפחתית מחברת, סיפוק חוויות חיים המחברות את הבן לעצמו, שמירה על רצף בזהות הבן כתלמיד, חשיפה מדורגת של הבן למבטיהם של אחרים, גיוס האחים והאחיות כ"סוכני חיבור" ועוד.

גם תהליכי שינוי מוצלחים מאוד כוללים (כמעט תמיד) נסיגות. דפוסי הניתוק, ההסתגרות וההימנעות אינם נעלמים לצמיתות, וממשיכים לארוב לבן: חוויית כישלון קטנה מספיקה כדי לעורר דפוס כזה מרבצו ולנסות לפתות את הבן לשוב לדרך הניתוק. לפיכך, הכנה מראש לשובן של תבניות התנהגותיות אלה היא בעל חשיבות עליונה. היא מונעת בהלה מצד ההורים ("אוי לא, הוא חוזר להסתגר!") ודכדוך ודמורליזציה מצדו של הבן ("ידעתי שאני דפוק, חבל על המאמץ").

 

בסופו של דבר, דווקא ההתמודדות המוצלחת עם הנסיגות בתפקוד והכישלונות הנלווים מלמדים את הבן את השיעור החשוב ביותר – חיים ללא טעויות אינם אפשריים וגם אינם רצויים. בתהליך זה לומד הבן לקבל את עצמו כאדם שוגה ולא מושלם, אשר חווה נחיתות וחוסר שייכות. כמו כולנו.

 

 

על הכותב:
ד"ר אורי וינבלט,
פסיכולוג קליני ומנהל "מכון בנים" ו"מכון מראות",
בעל דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב ומרצה במכונים לטיפול משפחתי ברחבי אירופה,
מחבר הספר "המשבר של הבנים".

לעמוד הספר בהוצאת פוקוס https://www.focus.co.il/pl_product~239-634~15~0.htm

 


עוד באותו נושא

כיצד לדבר עם ילדיכם המתבגרים על סקס?

הורים רבים מתחבטים בשאלה האם וכיצד לפנות לילדיהם בנושא יחסי מין. טיכסנו עבורכם כמה עצות שיקלו על השיחה.

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?