סיום שנת לימודים הוא תמיד מלווה בחששות, אבל אצל ילדים מיוחדים – והוריהם – החששות אפילו גדולים יותר. מה עושים?

"סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר..."

אין הורה שלא מכיר את השיר הזה, אחד השירים המושמעים ביותר במסיבות סיום שנת הלימודים או הנכתבים בברכות פרידה בטקסי סיום.

 

אצל כל אחד מהילדים וההורים הוא מעורר רגשות שונים ומעלה שאלות שונות... אבל כשמדובר בילדים כמו שלי, על הרצף האוטיסטי, הוא היה ועודנו מלווה בעיקר בחששות גדולים ובשאלה "מה יהיה? מה זו ההתחלה החדשה הזו ומה זה המשהו האחר"...

 

מאחר ואין לי נסיון עם ילדים נוירוטיפיקלים (לחדשים בלקסיקון האוטיזם, זו מילה נרדפת או פוליטיקלי קורקט אם תרצו, לילדים רגילים, לא אוטיסטים), אני מניחה שלכולם חשוב לדעת מה עומד לקרות ברמה כזו או אחרת, אבל אצל ילדים על רצף האוטיזם יש צורך גדול יותר בהכנה מראש, כיוון שזה מרגיע  את החרדות שלהם.

 

בינינו, גם לאנשים וילדים עם חרדות בלי תוספות יש צורך לדעת מה קורה כדי להצליח להתקדם בחיי היום יום ולא להתפס על מחשבות משתקות מפני העתיד הלא ברור.

 

העניין הוא שלא תמיד אפשר לדעת מה יהיה...

לרוב, הדברים אינם בשליטתנו וכשמדובר בילדים המשולבים במערכת החינוך הרגילה, זה אפילו קשה יותר.

 

אם עוברים ממסגרת אחת לאחרת, לא תמיד יודעים מי יהיה איש החינוך שיופקד על הילדים, לפעמים גם לא יודעים איך נראה המוסד החינוכי שאליו הם יגיעו.

אז נכון שבדרך כלל מתקיים מפגש הכרות מקדים, במיוחד לילדי הגן וכיתות א‘, אבל זה לא מספיק לילדים שזקוקים להכנה ארוכת טווח...

מפגשי ההכרות הללו קורים פעם אחת, לטווח זמן קצר, ימים ספורים אם לא יום קודם ללימודים. לא הכרות שבאמת יכולה לאפשר לילדים שזקוקים לכך, להבין מה קורה ומה מצפה להם.

 

ואם זה לא מספיק, אז לילדים המשולבים בחינוך הרגיל יש לרוב גם משלבת שמסייעת להם וגם במקרה הזה לא תמיד יודעים עד הרגע האחרון מיהי המשלבת, כיוון שבדרך כלל הרשות העירונית אינה מחזיקה מלאי של משלבות, מאחר וזו עבודה שבנויה בעיקר על פי ביקוש, כך שברגע שילד קיבל אישור ממשרד החינוך למשלבת, עליהם בעצם לגייס עובדת שתתאים ואני יכולה לומר לכם מנסיוני רב השנים, שהם לא באמת מוודאים אם היא מתאימה או לא וכך הורים מוצאים את עצמם פועלים למציאת משלבת מתאימה וגיוסה לעבודה (למקרה שאין להם מספיק דברים לטפל בהם).

 

אז איך עונים על שאלת ה"מה יהיה?"

נערכים מראש.

נאלצתי ללמוד את המשמעות של חוסר הערכות מסוג זה על בשרי, שלא לומר על נפש ילדיי ומאז החכמתי, זה לא פשוט, לעיתים מלווה בקשיים ותסכול, אבל בעיני זה הכרחי.

 

מה אני עושה היום שלא עשיתי בעבר?

* מוודאת מי תהיה הגננת/מחנכת הרבה לפני תחילת שנת הלימודים, גם אם זה אומר לנדנד למחלקת החינוך או מזכירות ביה"ס, עד שאקבל תשובה.

אני לא מהטיפוסים המנדנדים בדרך כלל, לא אוהבת להיות עלוקה, אבל כשזה נוגע לבריאות הנפש של ילדיי (וחרדות ותוצאותיהן זה חתיכת בריאות נפש), אני עושה כל מה שאפשר.

 

* אחרי שגיליתי מי איש החינוך שיופקד על ילדיי, אני משוחחת איתו/ה בטלפון, מספרת קצת על הילדים, מדגישה את נקודות החוזק שלהם וקובעת פגישה אישית משותפת להכרות, מספיק זמן לפני תחילת הלימודים.

 

* לקראת שנת הלימודים אני מדפיסה "הוראות הפעלה" שבהן אני מפרטת על הקשיים הספציפיים וכיצד ניתן לעזור לילד שלי להתגבר עליהם, לדוגמה: תנועתיות ויזואלית מפריעה לו מאוד? אני אבקש להושיב אותו בשולחן קדמי, בצד הכיתה, כדי לצמצם את התנועתיות. (הבן שלי קיבל אישור לשבת עם כובע מצחיה במשך כמה שנים, כי רק המצחיה עזרה לו להתמודד).

הילד מוצף חושית בקלות וזה משפיע על דרך הלמידה (או האין למידה) שלו? אני אבקש לאפשר לו יציאה מדי פעם להתאווררות.

כמובן שכל אלו צריכים להיות מגובים בתוכנית מסודרת, שנבנית עם הצוות ואיתי, על מנת שדברים יהיו ברורים לכולם, גם לילד עצמו. הגבולות האלו שומרים עליו.

באותו מכתב אני מדגישה גם את נקודות החוזקה של הילד, במה הוא טוב וכיצד הוא יכול לתרום. את המכתב המפורט אני מעבירה למחנכת ולמורים המקצועיים שילמדו אותו באותה שנה וכמובן למשלבת האישית שעוברת גם הדרכה.

 

* כמו שאני מוודאת מי המחנכת מספיק זמן מראש ודואגת לפגישה משותפת, אני עושה אותו דבר עם המשלבת. בעבר הייתי נתונה לחסדי הרשות העירונית שתמצא לי את המשלבת המתאימה, אבל מאז שהבנתי שהם לא באמת בודקים התאמה, מה שהוביל לתחלופת משלבות גבוהה במהלך שנת הלימודים (ותאמינו לי שזה לא דבר פשוט, לילד שצריך יציבות) אני מחפשת את המשלבת שלנו בעצמי, נפגשת איתה ובעצם מעבירה אותה ראיון עבודה משלי.

לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח, אין לזה מחיר.

אני מפגישה אותה עם הילד/ה לזמן הכרות שהוא כיפי וחוויתי, מעבר לשיחה על הקשיים ואיך ניתן לעזור, אני מאפשרת להם זמן לעשות משהו יחד בין אם זה יצירה משותפת או שיחה על דברים משותפים, משהו שיאפשר חיבור נעים יותר.

 

* אם מדובר בהחלפת מסגרת חינוכית, אני מנסה לוודא שיש אפשרות לבקר במסגרת לפני תחילת הלימודים כדי לעשות סיבוב הכרות. אם יש צורך לכתוב את הדברים (למשל מיקום המעבדה או הספריה או חדר המורים) אני מציידת את הילדים שלי בעזרים ויזואלים.

 

מתוך ההכרות שלי עם הילדים והקשיים שלהם, אני עושה שיעורי בית מקדימים, מנסה להבין מה הנקודות שיכולות להיות בעייתיות ומה כדאי להערך אליו מראש ועושה זאת.

 

שלא תטעו, הילדים לא עטופים בצמר גפן, דברים בלתי מתוכננים ושינויים קורים כל הזמן, את מנת הקושי הנפשי והתמודדות עם חרדה עם מקבלים בין אם אני מכינה אותם מראש ובין אם לא, כי החיים דינמיים. אבל אם יש דרך לעשות את ההתמודדות נעימה יותר, אני שם.

 

 

ואתם? איך אתם נערכים מראש?

 

 

על הכותבת:
עדיה ברקוביץ
אמא מיוחדת לשני ילדים על הרצף האוטיסטי, אמנית וכותבת
חפשו אותי באינסטגרם https://www.instagram.com/my_jellybeans_pinata
או כתבו לי adiyaber@gmail.com

 


עוד באותו נושא

קיץ על פסגת החרמון

אם ביקרתם פעם בחרמון המושלג ואתם רגישים כמוני לקור - הייתי רוצה להציע לכם חוויה מתקנת, של החרמון... בקיץ!

לכינים אין חופש גדול - 10 עובדות שכדאי לזכור גם בקיץ

כינה תמיד מופיעה ברגע הכי לא מתאים. שמעת פעם אמא אומרת: "גיליתי כינה בראש הילדה, זה ממש מתאים לי"

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?