זה קרה באוגוסט, בתקופה החמה ביותר בשנה, מהתקופות בהן כל עפעוף קל גורם לאגלי זיעה לזחול על המצח.

הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות באותו בוקר היה לצאת מחדר השינה הממוזג שלי, להיכנס לרכב, לעמוד שעה ויותר בפקקים שנוצרים משום מה, למרות שחצי מבני ישראל נמצאים בגולה, ולהתחיל את יום עבודתי במשרד והייתי כפסע מקבלת ההחלטה להישאר בבית. אך כיוון שכבר בזבזתי את מכסת התירוצים הטובים להיעדרויות בערך עשר שנים קדימה ובגלל שהיו לי באמת שתי פגישות חשובות (מתי אין?!), חפוי ראש ומלא אנרגיה (די שלילית אם אודה על האמת) נכנסתי לרכב והתחלתי בנסיעה לכיוון ת"א.

 

למרות שכבר קיבלתי החלטה להתניע ולצאת מהבית, כאדם מאמין, ניסיתי לחפש בנרות סימנים משמים, סימנים שיש ביכולתם לשנות את החלטתי, פאנצ'ר (או אפילו לחץ אוויר נמוך), חוסר במים לוישרים או מזגן שלוקח לו יותר משתי דקות להקפיא את האוטו – אחד מאלה והייתי חוזר דוך למיזוג ולמיטה הרכה בבית. אך נאדה, גורנישט, כלום, היום הכי חם בשנה והכול תקין – לכו תיבנו ככה מדינה...

 

למרבה הפלא הכביש היה די פנוי, עליתי על כביש 4 והתחלתי בנסיעה צפונה מאזור אשדוד לכיוון ת"א, פקקונצ'יק או עומסון והייתי חוזר למיטה – אך כאמור זה לא היה היום שלי... הנסיעה החלקה הסתיימה בדיוק במקום שבו כבר לא ניתן לעשות פרסה (משמע: סימן משמים לא אפקטיבי), מיד לאחר מחלף יבנה לכיוון צפון.

סיננתי קללה בינונית-קשה, ניסיתי לא לייסר את עצמי יותר מידי וזחלתי עם עוד כמה מאות מכוניות מאוכלסות באנשים אובדניים צפונה תל אביבה.

 

הגנבתי מבט לשעון שהורה על השעה 7:07, דפקתי לווייז דיווח על פקק (וקיבלתי 6 נקודות!) התרשמתי מיכולות המזגן והתחבטתי בסוגיה האם להשאיר את העוצמה על 4 או להוריד ל-3 ורצתי במחשבותיי לרקע הדיבורים המעייפים והחדשות שלא היו באמת חדשות.

 

ב-7:17 זה קרה, הבנתי מדוע נוצר פקק במקום שבו אין פקקים בדרך כלל: זה היה גדול, עגול, שחור ותקוע בנתיב האמצעי בכביש בין 3 נתיבים. אם עדיין לא ניחשתם זה היה גלגל שניתק ממשאית בינונית ופשוט "התיישב" באמצע הכביש ועיכב את התנועה. הבטתי בפליאה בחבריי הנהגים ולא האמנתי למראה עיניי, כולם כולל כולם, בלוליינות של אקרובט בקרקס עקפו באלגנטיות את המפגע מימין ומשמאל והמשיכו בדרכם כאילו לא קרה דבר, "מאחורי המבול" (ועוד באמצע אוגוסט).

 

נסעתי בנתיב האמצעי, החלטתי לעצור באמצע הכביש כמה מטרים לפני המפגע, תוך שאני חוסם בעדינות גם את הנתיב השמאלי, יצאתי בזהירות מהאוטו (לא טוב למות באמצע אוגוסט) והתחלתי לגרור את הגלגל לשול הכביש השמאלי.

אני לא שרירן במיוחד והגלגל היה כבד ולכן כל גרירה של כמה סנטימטרים ארכה מספר שניות וגרמה לי לייצור מוגבר של אגלי זיעה שהתחילו בצוואר וירדו במורד הגב, האמת חשבתי שיהיה הרבה יותר קל...

 

ואז קרה משהו נפלא. נהג הרכב שנסע בנתיב השמאלי עצר את רכבו ורץ לעברי, נהג נוסף שנסע מאחורי ניגש גם הוא לסייע וכך תוך פחות מ-10 שניות המפגע הוזז מהכביש.

שלושתנו קיבלנו צפירות עידוד ומחיאות כפיים מהנהגים שעמדו בפקק וזכינו לחיזוק חיובי שגרם לנו להבין שעשינו משהו טוב, האמת היא שזה העלה לי חיוך בפעם הראשונה באותו הבוקר, וכך מלא גאווה בלב ופיח על הידיים נכנסתי לרכב והמשכתי לעבודה (אם אתם סקרנים, היו פקקים נוראיים בהמשך...).

 

ולמה טרחתי לספר לכם את כל הסיפור הזה?

מכיוון שלמדתי המון באותו הבוקר:

  1. היו מנהיגים – קבלו החלטה ובצעו אותה גם כשקשה.
  2. אל תתעלמו ממפגעים בדרך – נתקלתם במפגע או בבעיה, התמודדו איתו, עצימת עיניים אינה פותרת את הבעיה!
  3. עבודת צוות– עדיפה במקרים רבים על פני עבודה יחידנית, עיקרון הסינרגיה הוכיח כאן את עצמו.
  4. סיפוק – גם אם מתים מחום ומתלכלכים אפשר לחוש תחושת סיפוק.
  5. הוו דוגמא לאחרים – יותר במעשים - פחות בדיבורים.
  6. פרגנו לאחרים והודו להם – גם אם הם הצטרפו אליכם בהמשך הדרך.
  7. אל תאבדו תקווה – יש אנשים טובים ממש מאחוריכם בפקק.

 

אגב, אתם לא יכולים תאר לעצמכם, כמה רציתי ששני ילדיי הגדולים יהיו איתי בדרך לעבודה באותו היום!

 

 

על הכותב:
ניר בהגלי,
יזם, מנהל שיווק ופיתוח עסקי
סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי באמאבא,
אב לשלושה ילדים ונשוי באהבה רבה לשירלי
מוזמנים לשאול, להתייעץ או סתם לפרגן:
פייסבוק | דוא"ל

 


עוד באותו נושא

זה בסדר לא לאהוב את הילד שלך?

להתחבר לילד זה לא תמיד פשוט. העובדה שילדנו אותם, לא הופכת אותנו, אוטומטית למאוהבים או אוהבים את הילדים שלנו.

חזון הורי, למה? כמה? ואיך עושים את זה?

"זו לא ההורות שדמיינתי שתהיה לי", אומרת אורנה. "איך דמיינת את ההורות שלך? "אני שואלת. "לא יודעת, אחרת"

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?