לכולנו מוכרים הימים האלה שבין כסה לעשור, בין ראש השנה לכיפור, בהם לפי המסורת נקבע מה יעלה בגורלנו השנה. בימים אלו מסתיים כל מפגש באיחול "גמר חתימה טובה", וחלקנו אף ממלמלים סליחות ומבטיחים שבשנה הבאה נהיה טובים, חברותיים ומתחשבים יותר.

אבל במבט לאחור אל השנה שחלפה, כמה מאתנו אכן מימשו את ההבטחות שלהם?

כמה פעמים הבטחנו להיות סבלניים יותר כלפי חברים, לבקר יותר אצל ההורים, להרים טלפון לפחות פעמיים בשבוע, או כל הבטחה אחרת שנעשתה מן הפה אל החוץ בלחץ פסק הדין המרחף עלינו מהשמיים?

 

אז מה בעצם משמעותה של סליחה וקבלה לעתיד?

האם עדיף שנמשיך ככה איך שאנחנו ונמלמל סליחות מן הפה אל החוץ? אולי עדיף שלא נבקש כלל סליחה, או שנבטיח לעצמנו לשנה החדשה שכאשר נבקש סליחה על משהו, זה יהיה רק על דברים שנוכל לשפר בשנה הבאה?

 

אז? על מה אנחנו בעצם רוצים לבקש סליחה לשנה הקרובה... ואיך נעשה זאת?

לפעמים אנחנו רוצים לבקש סליחה מהחברים, על ששפטנו אותם שלא כדין ובחומרת הדין, למשל על יום הולדת בו שכחו להתקשר ולהגיד לנו מזל טוב. אילו אנחנו היינו הצד השוכח, הרי היינו מתייחסים לזה בקלילות וטוענים שהחיים והשגרה השכיחו מאתנו את יום ההולדת של החבר האהוב (או אולי שזוהי בכלל לא אשמתנו שאותו חבר לא עדכן תאריך בפייסבוק)...

כשאנחנו בצד הפוגע יש לנו תירוצים למכביר.

אז אולי השנה ננסה להציב את עצמנו בצד הנפגע, לנסות להבין ולפצות מעומק הלב.

ולהפך - כאשר פגעו בנו, ננסה לפנים משורת הדין למצוא הקלות לצד שכנגד, כדי להרגיל את עצמנו לסלוח יותר ולכעוס פחות, כך יהיה לנו קל יותר גם לבקש סליחה.

כאשר אנחנו סולחים לאחרים, אנחנו בעצם משחררים גם עול כבד מעל עצמנו. עצם הנשיאה של כעס ואי היכולת לשחרר משהו שנעשה לנו פוגע גם בנו, משהו נהרס לנו בתמימות. ובעצם אנחנו נושאים בליבנו ענן שחור של דברים רעים.

כשאנחנו לא מוכנים לקבל סליחה, אנחנו בעצם מפנים משהו רע גם כלפי עצמנו, כיוון שנשיאת כאב בלב מול מישהו שאהבנו, הערכנו, ולפעמים שהיה חלק מהאוויר שאנחנו נושמים וחולקים, פוגעת לא רק באדם שמולו אנחנו מתנהלים, אלא פוגעת בראש ובראשונה בנו. חוסר יכולת להכיל ולקבל שאדם אחר יכול לטעות ולשנות אחר כך את מהלך הדברים, הופכת אותנו לאנשים קשים יותר כלפי הסביבה ויותר מזה, אם יהיה לנו קשה להכיל את הטעויות שלנו, אנו עלולים להפוך לאנשים ממורמרים וחסרי שמחה.

כשאנחנו כועסים אנחנו בעצם לא חושבים על כלום, הכעס הוא מעין מסך שחור שמסתיר לנו את כל המעלות של האדם שעומד מולנו. עלינו לנסות ולחכות מעט, עד שהכעס ישכח ונחזור שוב לראות בבהירות. כך יהיה לנו קל לחשוב ולבקש סליחה, וכך גם נוכל להבין יותר בקלות שאנחנו בעצם לפעמים... הצד האשם.

ועוד טיפ קטן: עדיף לבקש סליחה במהירות ולא למשוך זמן, ככל שעובר הזמן קשה יותר לבקש סליחה, והטינה נצברת בינינו לבין מי שכעסנו עליו. עדיף להתפייס מהר, לא למשוך את הכעס, המריבות והמחשבות השליליות לאורך זמן.

 

גם מילדים צריך לפעמים לבקש סליחה.

אמנם בדרך כלל אנחנו צודקים, כי אנחנו מבוגרים וחכמים יותר, ובכל זאת לפעמים גם הורים טועים. ולכן אפשר לעשות חשבון נפש עם עצמנו ואם יסתבר שטעינו, אפשר לבקש סליחה גם מילד.

עצם בקשת הסליחה גורמת לנו לחוש טוב יותר, ומלמדת את הילד שיעור חשוב לחיים: שכל אחד עשוי לטעות ושתמיד אפשר להודות בטעות, להתנצל ולהישאר בחיים.

 

סליחה אנחנו גם צריכים לבקש מעצמנו.

שלא שמרנו על גופנו מספיק והאבסנו אותו בשנה החולפת במבחר השיגיונות שצצו לנו בראש, שלא נחנו מספיק, שלא ידענו לעצור כשצריך ולפעמים שילמנו את המחיר, ועוד ועוד.

 

ולסיכום, בקשת סליחה היא דבר לא פשוט. בקשו סליחה כשאתם באמת מתכוונים אליה. בקשו סליחה מעצמכם ועשו דברים שיגרמו לכם אושר, בקשו סליחה מיקיריכם, והבטיחו שהשנה תהיו יותר טובים וסלחנים, חבקו חזק את ילדיכם והבטיחו להם שתשתדלו לא לטעות, אבל גם אם טעיתם - תמיד ישנה דרך לתקן.

 

ושתהיה לנו שנה טובה, מלאת בריאות, אושר ושלווה.

 

 

שלכם,
ליאת גולדשטיין
האמא של אמ‏אבא

 


עוד באותו נושא

מי צדיק של אמא?

אמא בקשה מאלעד בן ה-4 לאסוף את הלגו מהרצפה ואלעד ענה: "לא רוצה, את אמא מעצבנת".

קודם שיתנצל

בין אם אתם ילדים בגן ובין אם אתם מבוגרים המנהלים חיי זוגיות ומשפחה – ישנן כמה תכונות שעשויות לפגוע גם בכם

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?