אם יש משהו שאני מאחלת לילדיי כל בוקר מחדש, זה שכל מי שמסתכל עליהם ובכלל כל מי שהם פוגשים בחייהם, יראה אותם דרך העיניים שלי. של אמא שלהם.

שכולם יראו כמה הם חכמים, מדהימים, מוכשרים, חרוצים, איזה לב טוב יש להם, כמה הם אוהבים ללמוד וללמד אחרים. כמה שהם יפים וטהורים מבחוץ וגם מבפנים.

אבל במציאות זה לא עובד ככה. וכבר בשנים הראשונות לחייהם, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לאו, ילדים סופגים טונות של ביקורת ("ביקורת בונה", כמובן) מכל הסובבים אותם כמעט.

 

מה זה עושה להם ואיך הם מתמודדים עם זה?

במידה מסוימת הדבר תלוי באופיו של כל ילד וילד, אבל אני מניחה שבמידה רבה גם לנו ההורים אפשרות לתרום לגיבוש תפיסת העולם של ילדינו ולחזק את תחושת הערך והביטחון העצמי שלהם, המסקנות שלהם כלפי עצמם, כלפי העולם וכלפי ההתנהלות שלהם בתוכו.

 

הערכה עצמית מתחילה בבית.

ובגיל אפס.

האדם המשמעותי ביותר אצלו הילד שלנו מחפש חיזוקים הם אנחנו, ההורים. לכן עלינו לספק אותם – ובשפע.

אִמרו לילד "כן". למה להגיד להם "לא"? מילה כל כך שלילית. שמעוררת כזה אנטגוניזם בכל הגילים?

הילדה שלי אוהבת לרוץ וכמעט כל פעם זה נגמר בנפילה ובבכי. מעולם להגיד לה "אל תרוצי" לא עזר. עד שהתחלתי לומר לה פשוט: "בהליכה". זהו. זה הכל.

הילד שלי אהב לקפוץ על הספות עם סנדלים. מעולם להגיד לו לא לעשות את זה לא עזר. עד שהתחלתי לומר לו: "מותר לקפוץ על הרצפה! כמה שרוצים".

הילד זורק דברים – אצלנו בבית מניחים בעדינות. הילדה רוצה לחצות כביש – מצוין, קודם היא נותנת יד למבוגר.

כל כך פשוט.

כל כך חיובי.

כל כך מעצים.

 

נאה דורש נאה מקיים

ובמילים אחרות: תנו לילדיכם דוגמא אישית לערכים שאותם אתם מעוניינים להנחיל להם.

לדוגמא, אם אתם מעוניינים ללמד את ילדיכם להיות מלאי ביטחון ואסרטיביות בסיטואציות חברתיות, לא מספיק שתסבירו להם את התיאוריה. עליכם להפגין ביטחון ואסרטיביות בעצמכם במצבים דומים. אם תקריאו להם את ה'מדריך לילד האסרטיבי' בשעה שאתם עצמכם נוהגים בביישנות וותרנות, בעצם תשדרו להם מסרים הפוכים מה שיגרום להם להרבה בלבול ובטח-ובטח שלא יעזור להם לגדול ולהפוך לילדים בעלי אסרטיביות או ביטחון עצמי כלשהם.

 

לדעת לפרגן

כל הורה יודע שילדים הם מכונת האמת המדויקת ביותר בעולם. בלי טאקט, בלי חנופה הם תמיד אומרים את האמת ישר לפנים. הם גם תמיד מזהים, אם כך, כשאנחנו ההורים מסתירים מהם משהו, משקרים או מייפים את המציאות.

יש לזכור את כל זה בכל אינטראקציה עם הילדים, ותמיד לכבד אותם באמירת האמת.

זה לא אומר, שאי אפשר להחמיא להם.

אם הילד הביא ציור מהגן, ואומר שזה ציור של ליצן אבל אתם רואים רק קשקוש – אפשר להחמיא שהוא התאמץ וצייר: "איזה יופי של ציור, בכמה אדום השתמשת!"

אם הילדה התלבשה בעצמה אבל לבשה את החולצה הפוך אפשר להחמיא: "כל הכבוד חמודה שהצלחת להכניס את הידיים לשרוולים! בפעם הבאה תצליחי לגמרי בעצמך".

אבל בשום אופן אין טעם לשקר לילדים. הם יעלו על השקר מהר מאד ואת האמון היקר שלהם בהורים יהיה קשה מאד להחזיר וחבל.

 

מי לוקח אחריות?

"הוא התחיל", "השאלה הזאת לא הופיעה בחומר של המבחן", "ההסעה איחרה"... כמו שיש ילדים שכל דבר שכזה איננו באשמתם, כך יש ילדים שגם כל דבר חיובי איננו באחריותם. הם קיבלו 100 כי המבחן היה קל. הם נבחרו לוועד הכיתה כי המורה מחבבת אותם, הם הצליחו במשחק כי 'נתנו' להם, וכד'.

התפקיד שלנו כהורים הוא לדאוג שילדינו ייקחו אחריות על תוצאות המעשים שלהם, הן החיוביים והן השליליים. הן על הכשלונות והן על ההצלחות.

עלינו להשכיל לטעת בילדים את התחושה שכל ההצלחות שלהם תלויות בראש ובראשונה בהם וביכולות שלהם. ככל שהם יתנסו ביותר חוויות, וגם יצליחו, הם יוכלו להסיק שהם אכן מוכשרים. כך, שלב אחרי שלב נבנית ההערכה העצמית של הילד. ככל שהילד יבין שהוא הצליח בזכות עצמו, כי הוא טוב במה שהוא עושה, כי הוא למד למבחן, כי הוא התאמן בג'ודו, כי הוא מייצג את הכיתה בכבוד - כך ייבנה גם הביטחון העצמי שלו לעתיד.

 

מי שלא מנסה לא טועה

הדרך ללמידה היא ארוכה ורצופת טעויות ותסכולים, זה נכון. החל בגיל קטן ביותר כשהתינוק רק לומד להתהפך ואנחנו כל כך רוצים למנוע ממנו לקבל מכה בראש כל פעם מחדש, ואחר כך כשהוא לומד ללכת ואז הולך לגן ולביה"ס וגדל וממשיך ללמוד ולעשות טעויות ולהתמודד עם החיים ואנחנו ממשיכים לרצות להגן עליו ולהקל עליו ולעשות במקומו...

אבל מה טוב לילד שלנו?

ההתמודדות עם אתגרים היא חלק חשוב מהחיים ומפיתוח העצמאות ותחושת הביטחון של הילד.

כהורים כשאנחנו רואים את הילד מתוסכל בשעת כשלון עלינו להביע אמפתיה לתסכול שלו, לאפשר לו לבטא את תחושות הכעס/תסכול/עצב או כל רגש אחר שעולות בו, ובאותה עת לעודד אותו לנסות שוב ולהשרות בו תחושת ביטחון באשר ליכולותיו לבצע את המשימה בעצמו.

 

כל הילדים תורמים עוזרים

דרך נוספת וחשובה לגרום לילדים לחוש משמעותיים בבית ובכלל היא לאפשר להם לעזור לפי גילם ויכולתם. חשוב כמובן גם להדגיש ולשבח את הילדים על התרומה שלהם במהלך ולאחר שביצעו אותה.

ילדים בגיל צעיר יכולים לאסוף צעצועים, לערוך את השולחן ולפנות אותו, יכולים לעזור להביא חפצים ועוד. ילדים בגיל מאוחר יותר יכולים כבר לעזור בסדר ובניקיון של הבית ולא רק של האזורים האישיים שלהם אבל כאן כבר מדובר בנושא חינוכי שחורג מגבולות הביטחון העצמי...

עוד בנושא תרומתם של הילדים בבית, אני מציעה לשתף אותם גם בסוגיות ושאלות אמיתיות שעולות על סדר היום. תופתעו לשמוע את דעתם של הילדים של ימינו על מגוון רחב מאד של נושאים ואילו הם ישמחו לגלות שדעתם נחשבת והידע שלהם הנו משמעותי ובעל ערך.

 

רק האהבה תנצח

לסיום, אני רוצה להזכיר לכם להביע את אהבתכם כלפי הילדים בכל הזדמנות ובכל דרך שהיא: במילים, בשיר, במוזיקה, בכתב, בחיבוק, בליטוף, בחיוך, במבט...

הסיכוי של ילדים שמרגישים אהובים וראויים לאהבה לאהוב את עצמם כשיגדלו הוא גבוה יותר.

 

 

שלכם,
ליאת גולדשטיין
האמא של אמ‏אבא

 


עוד באותו נושא

עבר עוד חופש. חוזרים לשגרה

כולנו אוהבים את החופש, אך לא ריאלי להיות בחופש כל הזמן. אבל איך יוצרים שגרה? ואיך מיישמים אותה?

התנהגות תוקפנית ואלימה בילדים

בואו נדבר על התנהגות תוקפנית, אלימה בילדים. מה עושים עם התנהגות תוקפנית?

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?