חשיפה ראשונה לאלימות

בין צעירים ובין מבוגרים, בדמויות הטלוויזיה הנערצות על הקטנים, שאחר כך מונפקות כבובות, או על גבי חוברות צביעה. לעיתים, גם בספרי קריאה, ברעשי הרקע של סרטי טלוויזיה... מישהו שם לב כמה פעמים שומעים זכוכית נשברת ברקע של סרטי ילדים?

יש לי מין תסריט מטריד בראש לפיו גם תינוק בן חודשים ספורים  בלבד "זוכה" לחוות אלימות מסוג כלשהו. לפעמים אפילו בשיחה משפחתית רגילה של המשפחה הנורמטיבית שלו. או בעת בילוי בגינת המשחקים. שם, הוא שומע קולות ורואה, לא מעט, פנים חמורות סבר. לעיתים יש באותה גינת משחקים גם חילופי דברים לא נעימים על רקע אירוע זה או אחר. ובחיים העירוניים לא חסרים צפירות, בומים, משאיות ואוטובוסים נוהמים או כל רעש חזק אחר.

אז האלימות "זמינה" לנו, מסתבר. היא נוכחת בסגנון חיינו העכשווי. מה עושים? "משתלבים"? נלחמים?

הנושא העסיק אותי במלוא כובדו לפני כחצי שנה. נתקלתי בגן, בו לומד אחד מנכדי, בילד בן חמש, שהפריח לעברי קללות שלא ניתן להעלותן על הכתב, כאילו הוא גבר המדבר לאשתו, חמותו, חברתו.. לאחר ההלם הראשון, הבנתי כי הוא הפנים והזדהה לגמרי עם התנהגות אלימה של דמות קרובה במשפחתו. כתבתי להוריו מכתב בעילום שם וביקשתי שיזהרו בסגנון ובתכני הדיבור שלהם, כי בנם כבר "מסומן" כאלים בגן, למרות כמה תכונות טובות בעליל שיש לו.

בעקבות האירוע הזה גם אני הפנמתי כמה חשובה הדוגמא האישית הנכונה לנפש הרכה. ברור היום כי לדי.אן.איי יש חשיבות רבה על התנהגות הילדים, אך יש להם גם נטייה אנושית לחקות את ההתנהגות של הגדולים. כדאי תמיד לזכור זאת, כשאנו בחברתם. לעיתים אנו מתפרצים בנוכחותם, ונותנים דוגמא לא רצויה. אם קורה שאני מתפרצת בצורה תוקפנית כלפי מישהו, בנוכחותם, אז אני מיד מתנצלת, ומסבירה לנכד כי טעיתי.

...יופי, נהגנו נכון, ויצאו לנו נכדים לא אלימים. אז צצה בעיה אחרת: איך הם יכולים להתמודד עם אלו האלימים? וכאלו אינם חסרים!

אז הנה כמה עצות, בעיקר לבנים: כדאי ללמוד להישיר מבט לעיניו של הילד האלים, מבט נוקב ואמיץ. גם עמידה יציבה, בפישוק, המקרינה בטחון בכוח האצור בתוכנו, יכולה לחזק את הילד. להקפיד לדבר בקול חזק, החלטי אולי גם מתגרה.

אפשר גם להיות מתוחכמים: לתת לילד האלים לנצח בסיטואציה שהוא חלש בה, בדרך כלל, ואז הערך העצמי שלו עולה. האגרסיות שלו אולי כבר לא נחוצות...הוא "הוכיח" יכולות בתחום אחר. לפעמים גם מתפתחת ידידות מסוימת בעקבות זאת. כבר אמרו הפרסומאים: אל תהיה צודק, תהיה חכם.

כללים אלו שיננתי לנכדי בן ה 9 והוא הפנים אותם (בהדרגה, יש לציין). היום מעמדו בכתה טוב, הוא היחיד מכיתתו שהצטרף ל"צופים". מסתבר כי דרך ההתמודדות עם האלימות, נכדי ניכס לעצמו גם חוסן נפשי, ולמד לסמוך על הכוח הפנימי הרוחני, לא הפיזי. אותו כוח שיכול להוביל אותו להתמיד ולהתמודד במשימות הצפויות לו לאורך הדרך.

על הכותבת:
אירית זילברמן
ציירת, סופרת וסבתא לשמונה