יום אחרי יום הם רבים. יום אחרי יום ברגע שיש הפסד קטן יש בכי גדול. ניצחונות והפסדים הם חלק מחיינו, ומקפלים בתוכם מורכבות של ממש. איך מלמדים את הילד להפסיד בכבוד?

מדוע הבכורה מסוגלת להפסיד אך אחיה הקטן בן השבע עדיין פורץ בבכי בכל פעם שנתקל בהפסד? האם הילד שאינו יודע להפסיד בכבוד להוריו, גם לא יודע להפסיד בכבוד לחבריו? ומהי הדרך הנכונה ביותר כהורים לנהוג כלפי זה?

 

אז בואו נצא לדרך וננסה להבין מדוע קשה כל כך להפסיד בכבוד?

 

ובואו נתחיל מרגע של כנות: לכולנו קשה להפסיד, הלא כך? נדמה שלאורך השנים רק למדנו איך להתמודד עם זה בבגרות, לנשוך שפתיים, להגיד 'לא נורא'... 'לומדים בחיים'... 'כסף בא, כסף הולך'...'העיקר הבריאות'...

 

והנה, ילדנו הקטנים מתמודדים גם הם עם הפסדים, עם תחושות של החמצה, עם ספקות עצמיים. כדאי לזכור, שאולי ממרום גילנו נראה לנו פעוט ושולי להתייחס ברצינות להפסד במשחק מונופול, אך עבורם המשחק הוא הרבה מעבר למשחק – המשחק הוא זירת ההכנה לחיים. המשחק הוא זירה אמיתית בה ניתן לתרגל דינאמיקות של משא ומתן, להביע צרכים, ולהיפגש עם האחר באמצעות משאבים מוגבלים.

במשחק מונופול למשל יש קניה ומכירה, צבירת הון, מתקיים קשר בין הון לכוח ולשליטה, יש משא ומתן, יש תחושת כיבוש, ויש מקום קטן על פני הגלובוס שמעתה שייך לי – ונראה לי שהמושגים הללו לא זרים לנו המבוגרים.

 

כשילד מפסיד הוא נפגש עם מגוון רחב של רגשות – החמצה, בלבול, נחיתות ועוד... בחלק מהמקרים, העובדה כי אינו נשאר אדיש להפסדו מלמדת על המעורבות הרגשית שלו, על הצורך הטבעי שלו להשיג התקדמות ומקום של הנכחה אצל סובביו ובמילים אחרות – מטרות חיוביות דווקא.

עתה, משהנחנו על השולחן את ההיבטים השונים של התופעה, ורגע לפני שאנחנו ממהרים להוריד אותה מקשת ההתנהגויות של הילד אפשר לדעתי לגשת באופן נכון יותר להבין מדוע הילד שלי הפרטי מתקשה להפסיד בכבוד.

 

בדומה למחלת חום, גם ההפסד בכבוד במקרה זה הוא הסימפטום. הסיבה לסימפטום שונה מילד לילד וניתן לאתר את הסיבה למשל באמצעות פענוח ציורי ילדים, המשמשים כמעין מצפן להבנת המפה הפנימית של הנפש. פרויד אמר פעם שהוא מקשיב לחלומות כמו שהוא מתבונן על ציורים – אז הנה לנו הזדמנות אמיתית, לראות על מה הילד שלנו חולם ולהקשיב למארג הפנימי שמוביל אותו לקושי.

 

אפשרות ראשונה:

אני מתקשה להפסיד בכבוד כי אני פוחד להפסיד

הנה אפשרות חשובה שלא שמה בראש הרשימה את הכוחנות והשגת המטרות במשחק. הילד שפוחד להפסיד הוא הילד שתופס את העולם במונחים של שחור ולבן. מבחינתו בעולמו יש מנצחים ויש מפסידים וכרגע, עם ההפסד הוא בצד הלא נכון...

הילד הזה פוחד להפסיד משום שההפסד מנכיח בקול רם את החוויה הפנימית הרגשית שלו: הוא מרגיש לא מסוגל, הוא מרגיש מופסד, הוא יודע שהפסד שלו רושם אותו אצל האחר (הילד האחר, הצד השני), ורושם אותו כאחד 'שאין לו': אחד שאין לו את היכולת, את הידע, את ההצלחה. במילים פסיכולוגיות יותר נקרא לזה: לפגוש את הסירוס. זה רגע מורכב, לפעמים רגע כואב, אין לי ואני שם לב לזה עכשיו. יש ילדים שהפגישה עם 'האין' הזה מעוררת בהם כל כך הרבה אי שקט עד כדי שיפרצו בבכי, ינסו להצליח בכוח ועוד...

בציורים, הפחד לפגוש את ההפסד יופיע בצורה של ציורים רגרסיביים שאינם תואמים לגיל הילד ומאופיינים בעיקר בלחץ חלש ובקו מהוסס.

הנה דוגמא:

 

 

ועכשיו, ייעוץ משפחתי באמצעות פענוח ציורי ילדים יראה לנגד עיניו קודם כל את הציור, כך שבמקרה הזה הפתרון יהיה בראש ובראשונה שלא להפגיש את הילד עם ההפסד שכה קשה לו, כאן לא נציע להורים טכניקות התנהגותיות בסגנון הגדרת ציפיות לפני המשחק או שינון כללי המשחק וזאת משום שכלים אלו לא יעבדו. נקודה. הילד הפוחד זקוק כרגע לחיזוק, הוא לא מוכן ובשל לפגוש את האין, ההפסד, המינוס, ולכן אמליץ בחום לאפשר לו לנצח ולהניח בצד את כללי המשחק. אפשר לומר לו בעדינות: 'אני רואה שהיום משחקים לפי הכללים שלך ולא לפי כללי המשחק' ולהמשיך כרגיל כאשר לנגד העיניים המטרה החשובה ביותר היא החיזוק הרגשי שלו.

 

אפשרות שנייה

אני מתקשה להפסיד בכבוד כי בעולם הזה יש רק מנצחים

הנה אפשרות שונה שמאופיינת בציורים בדרך אחרת. אני מתקשה להפסיד בכבוד כי האווירה בה אני גדל היא אווירה שמעודדת מצוינות מוחלטת. אפשרות זו נפוצה יותר בבתים בהם יש אווירה של תחרותיות נוקשה, בבתים אלו מעודדים את הידע והסקרנות תוך התמקדות בתוצאה ופחות בתהליך הלמידה. במשפחות כאלה למשל, הילד המנצח מקבל חיזוק ועידוד ואילו הילד המפסיד מתבקש להשתפר ולהתחזק. הילד המנצח מקבל תשומת לב ואילו הילד המפסיד זז לשוליים. הציון המספרי הופך להיות הכי חשוב, וכאשר הציון אינו מספיק גבוה כאילו הוחמצה המטרה האמיתית. מכאן, אגב, קצרה הדרך למשפט המפורסם: "למה רק 97? למה לא 100?".

רוב ההורים של היום מודעים לכך, אך עדיין תרבות הלימודים של היום סוחפת אחריה גם את ההורים במחול המרדף אחר ציונים שהפכו להיות האינדיקציה המרכזית לתפקוד הילד בלימודים.

ומה נראה בציורים? סגנון קושי זה, מאופיין בציור מדויק ומובנה. הילד המצייר יקפיד לצייר באופן מדויק, וימנע מיציאה מהקווים, הוא ישתדל לתכנן את ציוריו ולהשיג תוצאה מדויקת, וצביעה דחוסה ומלאה, לעיתים מלאה מדי. כאשר יתקל ביציאה מהקווים (שקורית באופן טבעי) או באי דיוק, יתקשה 'להפסיד' גם בציור, התנהגות זו מוכרת יותר כאשר ילדים כועסים על הציור שציירו, קורעים אותו, מקמטים אותו ומשליכים לפח.

הנה דוגמא:

 

 

ועכשיו, בייעוץ למשפחה כזו באמצעות פענוח ציורי ילדים הפתרון לא יהיה בכיוון של לחשוף את הילד בהדרגה למצבי תסכול משום שהמצב עלול להישאר בעינו. במקרה הזה, ההורים יתבקשו לשקף לילד את הצורך שלו בשליטה ובדיוק ומאידך יתבקשו דווקא לאפשר לו את השליטה הזו כמה שיותר. זאת מנקודת הנחה בסיסית, שהילד נוהג כפי שהוא זקוק ולכן יש להקשיב לאיתותים הללו. במקביל אגב, יוזמנו ההורים לבדוק את תפיסת עולמם למצבי ניצחון והפסד, אין הכוונה לשרש ולשנות את תפיסת העולם מקצה לקצה אלא לבדוק את ההשלכות שלה על האווירה וערכי החינוך של המשפחה.

 

אפשרות שלישית

אני מתקשה להפסיד בכבוד משום שאני מרוויח מעמד וכוח במשפחה.

הפעם אפשרות שונה וגם דרך הפעולה מולה אחרת. הפעם, אני מתקשה להפסיד בכבוד משום שקיים רווח משני בצד הפעולה. במילים אחרות, העניין כאן הוא פחות הסיבה להתנהגות ויותר המטרה שמושגת בעקבות ההתנהגות הזו.

במקרה הזה, הקושי בהתמודדות עם ההפסד גורר אחריו מערך התנהגות שלם מצד ההורים: תשומת לב יתרה להתנהגות השלילית, מאבק כוח לא יעיל אל מול הילד המתפרץ ועוד. עתה, הילד המופסד מקבל תשומת לב (שלילית אמנם) ומרוויח מעמד של כוח במשפחה.

בציורים יעלו מאפיינים של לחץ חזק והוצאת אגרסיות במהלך הציור.

הנה דוגמא:

 

 

במקרים הללו, מומלץ לשלול מהילד את הרווח המשני הגלום במעשיו, ולהתייחס באופן ענייני לסיטואציה. כמובן כאשר "הברזל מתקרר" ניתן לדבר ולדון בדרכים טובות יותר להתמודדות.

 

ומה עוד מומלץ לעשות?

  • אפשרו לילדכם שלא לחוות את העולם באופן מוחלט – שחור ולבן - הזמינו אותו לראות גם הצלחות 'קטנות' כהצלחות חשובות ומשמעותיות.
  • הפרידו בין המעשה לעושה – זה שלא הצלחת במשימה לא אומר שאתה עצמך כישלון.
  • שימו לב כיצד אתם מציגים לילד את העולם, כיצד אתם מתווכים לו את המתרחש סביבו – האם בכל מקום בו יש מנצח, יש גם מפסיד? האם העוגה נחלקת בדיוק לשניים? או שאולי יש רווחים והפסדים לשני הצדדים?
  • אל תמהרו להעלים את ההתנהגות של התסכול וההתמודדות עם ההפסד – הילד נפגש באמצעותה עם החסר שלו, וזהו מפגש חשוב ומשמעותי להתפתחותו.
  • אל תפחדו לדבר על התסכול הגלום בהפסד, שתפו את הילד ברגשותיכם. אם הוא מתקשה להתמודד עם הפסד בנוכחותכם, זהו סימן שהוא בוטח בכם ומאפשר לעצמו להחצין לידכם את עולמו הפנימי.
  • השתמשו פחות במשחקי מנצח- מפסיד, ועברו לשחק יותר במשחקי תפקיד בהם ניתן ליצור יחד את כללי המשחק.
  • ואחרון חביב – מותר להגמיש את חוקי המשחק כל עוד כל הצדדים מודעים לכך, וזו מטרה זמנית מתוך מטרה רחבה יותר לאפשר לילד סביבה בטוחה יותר להביע את רגשותיו. השתמשו בהומור, והראו לילד שאתם חזקים מספיק לעמוד לצידו גם ברגעים כאלה.

 

 

על הכותבת:
מיכל וימר, תרפיסטית בהבעה ויצירה (M.A)
מנהלת המרכז הישראלי לפענוח ציורי ילדים
מחברת הספר: המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים
6350040 – 052

 


עוד באותו נושא

זה בסדר לא לאהוב את הילד שלך?

להתחבר לילד זה לא תמיד פשוט. העובדה שילדנו אותם, לא הופכת אותנו, אוטומטית למאוהבים או אוהבים את הילדים שלנו.

"מותק הילדות התבגרו...." - 5 טיפים לאיפור נכון למתבגרות

יום אחד הילדה שלנו גדלה, פתאום עולה הצורך שלה להתאפר, ולדעתנו השלב הזה הגיע מוקדם מידי, מהר מידי...

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?