הקייטנה התחילה רק אתמול וכבר הילד לא רוצה ללכת. איך אתם הייתם מרגישים במקרה כזה וכיצד הייתם מגיבים?

הקייטנה שלו התחילה היום.

אתמול הוא מתקשר אלי בערב להגיד לי שהוא לא רוצה ללכת.

מה אני עושה עם זה???

האמת, בשלב הראשון נלחצתי.

יש כל כך הרבה סיבות שבגינן הוא הולך לקייטנה ש"מה פתאום שהוא לא יילך?"

עברו לי המון סרטים ומחשבות בראש:

"כבר שילמנו את הכסף (וזה הרבה כסף) לא חבל"?

"מה הוא יעשה עם עצמו כל החופש?- גם ככה, אתמול, מרוב שהיה לו משעמם הוא סיים את היום בכעס ובריב".

"אוף!- נמאס לי מהשיחות האלו. כל שנה זה אותו הדבר".

היו בי גם כעס, גם תסכול וגם תחושה מסויימת של חוסר אונים (הרי אני לא באמת יכולה להכריח אותו ללכת לקייטנה- שימוש בכוח זה לא הסגנון שלי).

נשמתי עמוק!

דיברתי איתו.

אמרתי לו את כל המשפטים השגרתיים: "כבר שילמנו", "זה עדיף מאשר להיות בבית", "זה מה יש".

לא ממש אהבתי את מה שאמרתי לו, אבל, הייתי באמצע שיעור והוא היה בבית עם בייביסיטר.

המשכתי לחשוב על השיחה שלנו ועל הרצון שלו.

האמת?

אני מבינה אותו! גם אני, כל שנה, לפני שהיינו יוצאים לטיול שנתי הייתי באנטי מוחלט (שנה אחת אפילו ממש לא יצאתי). בסוף, מאוד נהניתי, אבל ההתנעה מאוד לא פשוטה. 

הוא היה עד עכשיו בבית, העביר את הימים בסבבה (פחות או יותר), למה הוא צריך את הכאב ראש הזה של לקום מוקדם ולזוז בהתאם להנחיות של אחרים (הוא עושה את זה גם ככה רוב השנה)- חופש זה חופש לא? קייטנה זה ממש לא חופש!

וספציפית לילד שלי- יש לו שיער ארוך, הוא לא אוהב כובעי ים, והדרישה של הקייטנה לכובעי ים- מבאסת אותו.

ההנחיות שקיבלנו, ליום הראשון היו לבוא עם בגדי ים, כובע ים וכו'. הוא ביקש לא לבוא או לפחות לבוא בלי להיכנס לבריכה.

יש שיחות שאני לא אוהבת לעשות בטלפון, אבל לא ידעתי אם הוא יהיה ער או לא כשאחזור (כבר היה מאוחר).

התקשרתי אליו.

אמרתי לו שאני מאוד מעריכה את זה שהוא לא אוהב כובעי ים והוא מוכן לוותר על הבריכה בשביל זה. בעיני זה מדהים וחשוב, המקום הזה בו הוא עומד על שלו. (זה נכון שיש מחיר שמשלמים, אבל למה אני צריכה להיות פולנייה ולספר לו- הוא יגלה את זה לבד, ובכל מקרה- לפעמים המחיר הזה באמת שולי בשביל לעמוד על מה שחשוב לנו).

ובינינו, מתי ילד יכול לעבור שיעור כזה חשוב של לעמוד על שלו? להיות ייחודי בנוף ולקבל על זה חיזוק? (הרי הוא קיבל גיבוי מלא ממני).

כשהגעתי הביתה הוא עוד היה ער. דיברנו עוד קצת.

במקום להשליך עליו את כל הסרטים והחששות שלי, הקשבתי לו. מה מפריע לו? למה הוא לא רוצה ללכת?  

הבעתי אמפתיה. (זוכרים- אמרתי קודם שהוא צודק בחלק גדול מדבריו).

הסברתי לו את דעתי (בין היתר, שהולכת להיות בבית קייטנה של ילדות קטנות וזה רק יציק לו יותר).

הוא שמע, הקשיב והסכים לנסות.

סיכמנו שהיום הוא הולך. הוא מביא את התוכניה, אם הוא יירצה ביום שישי נלך (אבא שלו או אני) לקייטנה לראות את המקום ואת הפעילויות ואז נקבל החלטה.

לא סגרתי את הדלת.

לא הכרחתי.

היום הוא הלך מעצמו.

וכן, ללכת לקייטנה זה לא פשוט. זה הופך להיות עוד יותר לא פשוט, ככל שאתה גדל ויותר ויותר חברים שלך נשארים בבית ולא הולכים לקייטנה (יש להם אחים גדולים).

חשוב לתת לגיטימציה לקושי של הילדים. לשמוע מהם למה הם לא רוצים.

זה נכון שלנו, ההורים, יש אינטרס. אבל הקושי של הילדים, לפחות ברגע שהם מביעים אותו, יותר חשוב מהאינטרס שלנו.

פעמים רבות, אחרי שהקושי מובע ואנחנו, ההורים, מקשיבים לו, מקשיבים באמת, לילד קל יותר להמשיך במתכונת וללכת לקייטנה.

ולא לשכוח- פעם גם אנחנו היינו בגילם. האם אהבנו ללכת לקייטנות? (או לטיול שנתי?), איך התמודדנו עם מקומות המוניים? אולי הילדים שלנו חווים את אותם הדברים. כשאנחנו נזכרים בתחושות שליוו אותנו, קל לנו יותר להיות אמפאטיים אליהם.

כשאנחנו אמפאטיים אליהם קל להם יותר להמשיך במה שהם כבר התחילו.

 

בהצלחה, וחופש קל!

 

 

על הכותבת:
יעל עיני,
מלווה ומנחה הורים בדרך ההורות.
בעלת BA בפסיכולוגיה, מנחת קבוצות הורים,
יוצרת הדיסק "להאיר את ההורה שבפנים" ואמא ל- 3.
דוא"ל opentolife@netvision.net.il  |  טלפון: 050-6655905
אתר http://beaparent.co.il/

 


עוד באותו נושא

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?