פסח עוד שניה פה, האביב כבר נושף לו חמים בעורפנו ותכף נקרא בהגדה את סיפור יציאת מצרים, את היציאה משעבוד לחרות. אבל אם ננסה להחיות את סיפור ההגדה ולהקבילו אלינו - הייתכן שנגלה באיזשהו מקום שאנחנו, כהורים, נמצאים בסוג של שיעבוד?

מכירים את זה שאתם שואלים הורים צעירים על התינוק שנולד להם זה עתה וכמה הם נהנים מההורות והם משיבים לכם במבט מצועף של אושר, ומבטיחים שמעולם לא ניתנה להם מתנה כזו יקרה ומשמעותית? בואו נקפיא לרגע את התמונה ונקפוץ שנה-וחצי שנתיים קדימה... הפרצוף המאושר הפך להיות מאוים, מותש, וחסר מנוחה...

 

מה נשתנה? למה האושר הצרוף הפך להיות מלחמת קיום? למה בשלב הזה שבו ילדים קצת גדלים ויותר עצמאים קשה לנו לגדל אותם בנחת?

והתשובה: אנחנו הופכים לעבדים. לוקחים משהו שאמור להיות פשוט, מהנה ומלא אהבה והופכים אותו לפרויקט גמר.

 

למה בעצם אנחנו משעבדים את עצמנו ואיך נוכל לצאת ממעגל השעבוד?

חוגים חוגים ושוב חוגים: אם פעם פעם כשהיינו ילדים האושר היה בחוץ, קבוצות של חברים, מלחמות רחוב, מחניים, כדור, כדורגל, והמון משחקי דמיון, הרי שהיום הילדים צריכים כל הזמן חוגי העשרה, חוג שחיה, חוג ריקוד, חוג בלט, והרשימה עוד ארוכה.

כמה מהחוגים האלו יתפתח למקצוע עתידי לילד? לא הרבה. נכון, החוגים מפתחים את היכולת המוטורית ומעשירים את חוויות הילדות, ובכל זאת הילדים יכולים לחיות גם בלעדיהם. אבל אנחנו ההורים לא מוותרים ודוחפים אותם לעוד ועוד פעילויות.

 

הדרכת הורים: אם ניגש להורים שלנו ונשאל אותם אם בדורם היה צריך הדרכה הורית, הם בוודאי יניפו את ידם בביטול, יחייכו ויגידו שילדים גדלים מעצמם, ובדורם היה כבוד להורים, וכאשר אבא או אמא התפנו לדקה מלעבוד או לפרנס, הילדים היו דואגים שישבו וינוחו, ולא יעשו דבר.

ואצלנו? נדמה שאין לנו מושג מה לעשות, אם אנחנו רוצים או לא גדודים של אנשי מקצוע מקיפים אותנו ומסבירים לנו מה מותר ומה אסור לעשות, כמה צריך להיזהר על רגשותיהם של הילדים, וכמה חשוב שלא נדרוש מהם יותר ממה שהם יכולים. אין לנו טיפת ביטחון משלנו להתנהל ולחנך את הילדים כמו ההורים שלנו, אנו נעים כל הזמן סביב הדרכות שונות, בצפייה שבסוף אחת השיטות תעזור...

 

נתינה ללא גבולות: מי מאתנו ההורים לא מכיר את המשפט "אוף אתם לא קונים לי כלום, ההורים של... קונים הרבה יותר..." ואנחנו? במקום לעצור את הדיון נשאבים לתוך ייסורי המצפון, והמחשבות שאולי באמת אנחנו לא מעניקים מספיק. והרי בינינו, כמה שלא ניתן הם יבקשו יותר.

 

וכמובן שיש עוד המון דוגמאות אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון...

 

אז מה בעצם עשינו? ואיך הגענו למצב שבו החרות הפכה לעבדות, וההורים חיים בכלוב של זהב אך אינם חופשיים לחנך את הילדים באמונות האישיות שלהם?

מה שקורה הוא, שהרסנו את חווית ההורות. אנחנו שואפים להיות כל הזמן הורים מושלמים, ייסורי המצפון שלנו מול הילדים הפכו אותנו לחסרי מנוחה ולרודפים אחרי דמות ההורה המושלם שלמעשה איננו קיים.

 

אנחנו שוכחים לעצור ולנשום, שוכחים להקשיב לצווי הלב שלנו, ולחוש הטבעי שאמור להוביל אותנו בהורות.

נכון, חוגי העשרה הם חשובים, והדרכה הורית היא דבר מועיל ובכל זאת עלינו לסמוך גם על עצמנו, לעצור לפעמים, לחשוב היטב כמה אנו אוהבים אותם, וכמה הם חשובים לנו, לוותר על חוג פעם בשבוע וסתם לשבת איתם בבית ולדבר, לצאת לגינה לפיקניק מפנק, בלי הפעלה אין סופית, לחזור להורות הפשוטה והבסיסית, ולהיזכר איך גידלו אותנו פעם, עם כללי יסוד פשוטים.

 

ואולי סוף סוף נצליח לקראת חג הפסח לחזור להיות בני חורין.

כי הורות היא לא שיעבוד, היא ים של שמחה ואהבה. אז עצרו מעט את הגלגל ותיהנו מארוחת ערב שבה הלילה הזה כולנו מסובין.

 

 

שלכם,
ליאת גולדשטיין
האמא של אמ‏אבא

 


עוד באותו נושא

ילדים משקרים

היכולת לשקר והיכולת להבין מהו שקר, מתפתחת כמו הרבה יכולות סביב גיל שנתיים כשילדים מגלים את עצמאותם.

הכנת זר פרחים לראש

אין איש שלא אוהב את מראהו של זר פרחים המונח על הראש. ומה יותר טוב מזר שהילדים הכינו בעצמם?

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!

הורים לילדים – מה אתם מחפשים?