האם מחיאת כף היא סימן לאהדה או בהלה? הייתכן שעקיצה מגרדת היא בסך הכל מחווה של אהבה? הצטרפו לאיציק היתוש ומלי הקטנה בסיפור ילדים נפלא, הטומן בחובו מסר חיובי ואופטימי.
ספרו הראשון של יניב אבירן מזכיר לנו שתמיד אפשר לראות את הדברים קצת אחרת, ושלכל אירוע המתרחש בחיינו קיימת גם זווית חיובית.
השפה הקלילה והאיורים המרהיבים מבטיחים הנאה אמתית הן לילדים והן למבוגרים.
הספר "נשיקה" גם קיבל תו תוכן ונמצא מומלץ בחום ע"י מכון אדלר בישראל.
מהמלצת המכון: "בשפה פשוטה המתאימה לקהל צעיר, מתייחס הספר לנושאים עמוקים ומורכבים של בחירה, פרשנות וסובייקטיביות. הספר יכול להוות קרקע טובה לשיחה בין ילד למבוגר על נושאים אלו ועל סיטואציות אחרות בהן הפרשנות משפיעה על ההרגשה ועל התגובה".
יניב אבירן הינו מרצה ומנחה סדנאות בנושא מוטיבציה והגשמת מטרות, ובעל הטור "תאמין - זה יניב הצלחה" בפורטל YNET בו הוא משתף את הקוראים בסיפור חייו מעורר ההשראה לצד מחלת ניוון השרירים ממנה סובל מגיל צעיר.
לפרטים נוספים על הספר - http://neshika.co.il/
עוד באותו נושא
ספרה החדש של אילנית נחמן הוא ספר נפלא וצבעוני המקנה לילדים צעירים את יסודות הקריאה בדרך כייפית ומשעשעת
כבר בקריאה ראשונה הילדים ואני חיבבנו מאד את הספר, את איציק היתוש ואת הילדה מלי.
אבל השיחה שהתרחשה בין הילדים (בת 5, בת 6, בן 9 ובן 11) לאחר ההקראה הייתה מדהימה: הם ניהלו דיון מעמיק ביותר על היתוש החביב שחיפש חברים, על מר גורלו שגרם לו לחיות בבדידות, הם התווכחו בשאלה האם איציק היה מודע לכך שמחיאות הכפיים של מלי היו נסיונות לסלק אותו והאם עדיף היה שלא היה יודע את זה...
בחיי שלא ציפיתי לשמוע כזו שיחה מילדים בגילאים האלו!
בהמשך קראתי גם בטור של יניב "תאמין - זה יניב הצלחה", מה שגרם לי להבין שהסיפור "נשיקה" איננו סתם סיפור ילדים אלא דרך חיים עבורו, ואת זה אני מעריכה מאד.
והמסקנה של כל אלו ביחד היא אחת שאני יכולה להזדהות איתה ביותר ושאני מאמינה שעלינו לחנך את ילדינו לפיה: יש להסתכל על הצד החיובי של כל דבר בחיים, על החצי המלא של הכוס או, כמו שקראתי שיניב כתב, על זה שהכוס בכלל קיימת...
ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!
התגובות שלכם ...