תעודות והורים גרושים: איך גיליון ציונים הופך ל"משחק כוחות" בין בתים

המאמר הזה לא מדבר על איך לעזור לילד לשפר ציונים, אלא על איך אנחנו, כהורים, יכולים להפוך את רגע קבלת התעודה לרגע של הקשבה, גיבוי ואחדות, גם כשאנחנו כבר לא זוג.

התעודה כמשקפת מערכת יחסים

התעודה לא רק מודדת את הידע של הילד. היא משקפת את איכות הקשר בין ההורים. כשהילד מקבל אותה, הוא לא חושב רק על מה כתוב שם. הוא חושב גם איך כל אחד מההורים יגיב, ואיך זה ישפיע על האווירה, על היחסים, עליו ובעיקר מי יגיד מה על מי.

כשאחד ההורים זורק משפט כמו: "תראה מה קיבלת אצל אבא" או "אצל אמא לא היית מקבל כזה ציון", התעודה כבר לא עוסקת בלמידה, אלא הופכת למגרש משחק זוגי. והילד הופך להיות הכדור שזז מצד לצד.

במקום שהשיחה תעסוק בו, היא נוגעת בנקודות המתח של המבוגרים, והוא נדרש לנחש, לתווך, לאזן בין העולמות. ברגע הזה, הוא לומד להיות דיפלומט: מתאם ציפיות, עורך משא ומתן בשתי שפות שונות. לא כי הוא רוצה, אלא כי הוא מרגיש שאין לו ברירה.

וכשהמצב הזה חוזר על עצמו לאורך זמן, הילד מתחיל לזהות תעודות, מבחנים והישגים כמשהו שקשור לא בהכרח ללמידה, אלא להישרדות רגשית.

וזו בדיוק נקודת המבט שצריך להתחיל לחשוב עליה אחרת. התעודה היא לא רק מסמך חינוכי, היא ממשק משפחתי. היא ההשתקפות של הדרך שבה אנחנו מחזיקים את הילד בין שני עולמות.

בניית בריתות במקום גב

אחת התופעות הכי עדינות, אבל הכי נפוצות, אצל ילדים להורים גרושים, היא בניית ברית לא מודעת עם אחד ההורים. זו לא ברית שמתחילה בכוונה להרחיק את הצד השני, אלא תגובה טבעית של ילד שמחפש לעצמו עוגן. עם הורה הוא מרגיש נעים יותר, בטוח יותר, פחות ביקורת, פחות חשש, ואז באופן טבעי, לשם הוא פונה.

זאת יכולה להיות ברית הגנה שבה הילד מחליט בלב שהוא "עם אמא" או "עם אבא", כי שם פחות נוזפים, שם פחות דורשים. וזאת יכולה להיות ברית פוליטית  שבה אחד ההורים מבקש ממנו להסתיר פרטים, להציג את התעודה קודם אצלו, או "רק להראות את החלקים הטובים" וברגע הזה הילד הופך להיות שליח במקום שותף.

למה זה מסוכן? כי הילד לומד להסתיר, להתחמק, להעמיד פנים, לתכנן את המילים שלו לפי האדם שמולו. זו אסטרטגיה שמתקבעת אצלו והופכת לשגרה ועלולה להמשיך איתו לגיל ההתבגרות ולחיים הבוגרים ושם הוא עלול להשתמש בה גם בתחומים נוספים כמו מערכות יחסים עם חברים, זוגיות, עבודה ועוד.

הרבה ילדים שגדלים בין שני בתים מתארים חוויה מאוד דומה: הם מרגישים כמו "המנהלים של המשפחה". לא במובן החמוד של "עוזר לאמא ואבא", אלא כמי שצריך לתאם, לתווך, ולהחליט מה לספר ולמי. הם זוכרים מה נאמר בבית של אבא, ומוודאים לא להגיד משהו שיסבך אותם בבית של אמא ולהפך. הם עורכים גרסאות, מצנזרים פרטים, ולפעמים גם מגינים על אחד ההורים מהכעס של השני.

וזה תפקיד עצום, שקוף, ושוחק. כי ילד - כל ילד – חשוב שידע שיש לו גיבוי ועוגן משתי הדמויות הכי חשובות בחייו, ולא שהוא שומר עליהם. כשהוא נדרש לעשות את זה, כל משימה אחרת כמו ללמוד, להתרכז, להתפתח ולהיות פעיל חברתית הופכת למורכבת ומאתגרים פי כמה, וכשהוא מקבל תעודה בינונית, זה לא כי הוא לא חכם, אלא כי פשוט נגמר לו האוויר.

כלים פשוטים שמייצרים הבדל גדול

השינוי לא מתחיל במה שאומרים אלא מתי ואיך. ברגעים טעונים כמו חלוקת תעודות, כל תגובה, כל מבט וכל שאלה יכולים להפוך לרוח שמרימה או לסערה שמטלטלת. דווקא אז, דווקא שם, יש הזדמנות להראות לילד שהוא קודם כול אהוב. לא נשפט, לא נמדד, אלא מובן.

אחת הדרכים להתחיל היא לקבוע כללים פשוטים שמגנים על הילד:

שעון רגשי: ברוב הבתים, התעודה נפתחת מיד כשהילד נכנס הביתה, לעיתים בלי הקדמה, בלי נשימה, ובלי הכנה. זה כמו להכניס אד לחדר ניתוח בלי הרדמה ובלי הכנה מוקדמת. נסו לקבוע זמן מוסכם מראש שבו תעשו תיאום ציפיות על מה אתם רוצים לדבר ומה הולך לקות במפגש הזה. זה יאפשר לו להתכונן רגשית ומעשית. זה מזמן אחריות הורית שמשדרת לו: "אני לא מגיב מהבטן. אני רוצה להבין אותך, לא לשפוט אותך".

בלי השוואות: פעולה אחת שצריך לשים לה סוף היא השוואה בין הבתים. "תראה מה קרה אצל אבא", "זה לא היה קורה אם היית יותר בבית שלי". אלה משפטים שלא מדברים על הילד, אלא דרכו. התעודה לא צריכה להפוך להיות זירת התגוששות זוגית. הילד הוא לא סוכן כפול, והוא לא אמור לבחור צד. אז גם אם יש תסכול בין ההורים, וגם אם כל אחד חושב שהשני "מבלבל את הילד" הימנעו מלהביא את זה לשולחן שבו מונחת תעודה.

התחייבות להימנע מניצול: זו התחייבות שקטה, שאפשר להגיד אותה אפילו בלב. למשל, "אני לא משתמש בילד כדי להעביר מסר לבן או בת הזוג לשעבר". זה אומר שגם אם התעודה "גרועה" בעיניך, אתה לא אומר "עכשיו נראה לה" או "נראה לו". אתה לא מעניש את הילד כדי להעביר מסר לאחר. הילד לא שק חבטות שאפשר להשתמש בו כדי להפיל נוקאאוט לצד השני. הוא איש קטן עם רגשות ומחשבות והוא צריך שתעמדו לצדו, לא מעליו.

ההזדמנות לשינוי כשהדף נפתח

התעודה היא הזדמנות לשוחח עם בן או בת הזוג לשעבר על מה הילד צריך וזקוק, אתם נותנים לו את התחושה שהוא לא לבד, גם אם הבית כבר לא אחד.

כנראה שלא תוכלו לשנות את מה שכתוב בתעודה, אבל תוכלו לשנות את הדרך שבה הילד יזכור את הרגע הזה. הוא לא יזכור את המספר, הוא יזכור את ההקשבה שלכם, את המילים המחזקות ואת זה שידעתם לשים את הקשר לפני הביקורת. אז בפעם הבאה שהתעודה מגיעה אל תמהרו לפתוח אותה. תבדקו קודם מה עובר על הילד שלכם כי הוא צריך אתכם רגועים, קשובים ומכילים.

תעודה היא לא מבחן לילד, היא הזדמנות עבורנו, ההורים, להראות לו שאנחנו צוות. ואם יש משהו שילדים צריכים -במיוחד כשהבית מחולק -זה לדעת שהם לא צריכים לחלק את עצמם.

מה הזיכרון שאתם רוצים שהילד שלכם ייקח איתו מהמחצית הזו?

אם המילים כאן פגשו משהו בלב, ואם ראיתם את הילד שלכם בין השורות מתמרן, שותק, מתכווץ כשהוא מדבר על התעודה, דעו שאתם לא לבד. ילדים להורים גרושים נושאים לפעמים עומס כפול, גם אם כלפי חוץ הם "מסתדרים מצוין". ליווי נכון יכול לעזור לכם לראות מה מסתתר מאחורי הציונים, ולבנות יחד מצע יציב של קשר, ביטחון ותקשורת כי דווקא עכשיו, יש הזדמנות לעצור, לשנות כיוון ולהיות שם באמת.

על הכותבת:
רויטל וילמובסקי, מאמנת רגשית־לימודית לילדים והורים ומלווה תהליכי למידה אפקטיביים לילדים ונוער.
אני מזמינה אותך לשיחת מיקוד אישית, מקצועית ורגישה שבה נוכל להבין יחד מה קורה מתחת לפני השטח, ואיך אפשר לפעול נכון.
לשיחת מיקוד והכוונה אישית https://et-lilmod.co.il/freetalk
לאתר "עט ללמוד" https://et-lilmod.co.il