חודש אוקטובר – חודש המודעות

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד, לתסמונת דאון, ללידה שקטה, לאובדן תינוכות רכים וחודש המודעות ללידת פג. כל אחד מאיתנו מכיר מישהי שמתמודדת עם סרטן השד או החלימה ממנו או מכיר מישהי שחוותה לידה שקטה. אין ספק שההתמודדות היא קשה, יומיומית ונמשכת לאורך כל חודשי השנה, אך חודש אוקטובר הוא החודש להציף את הדברים על פני השטח ולהושיט יד לכל אלה המתקשים להתמודד עם האובדן, גם אם עברו שנים.

הכאב אף פעם לא עוזב

כשאת אמא שמאבדת תינוק כל האהבה שהיתה לך עבורו בתוך הלב, הופכת לחור שחור של כאב וצער. כאב ההולך איתך בכל יום, בכל מקום ובכל שעה. גם אם תצחקי את הצחוק הכי פרוע, גם אם תחייכי את החיוך הכי גדול – עמוק בפנים הלב שלך יהיה סדוק ושותת דם.

אימהות שחוו אובדן לידה יודעות איך להסתיר את הכאב ו"לתפקד כרגיל" עם בעל, עם ילדים האחרים, עם המשפחה המורחבת ועם החברים. אבל זוהי רק מסכה. זוהי רק הצגה. כי ההתמודדות לא הופכת קלה יותר ככל שהזמן עובר, אבל השיתוף מקל בקצת על תחושת האובדן והגעגוע הבלתי פוסקים.

את הבן שלי איבדתי כשהיה בן 8 ימים בלבד, במקום לערוך טקס ברית מילה חגיגי ומשמח נאלצנו לקבוע את מותו עקב זיהום נדיר שגרם לקריסת מערכות גופו. אי אפשר לעקל או להסביר את הרגע בו את מבינה שהעתיד של המשפחה שלך עומד להשתנות ומעתה ירחף מעליו ענן שחור של כאב וצער.

לבד מצד אחד

עם כל הרצון הטוב של בני המשפחה והחברים, הם לעולם לא ידעו באמת איך זה להיות אמא שאיבדה תינוק. עד כמה שינסו "לצעוד בנעליים שלך", לעולם לא יצליחו להבין את גודל השבר והאובדן.

וכך, מתוך חוסר ההבנה נוצר ריחוק. בני המשפחה והחברים שלא מצליחים להבין מה עובר על האם, לאט לאט מתרחקים ונעלמים אל תוך שגרת חייהם. זה לא שהם לא רוצים להיות שם, הם פשוט לא יודעים איך. הם חוששים שיגידו איזו מילה לא במקום, הם מפחדים לעורר זכרונות ישנים שיגרמו לדמעות לזלוג, הם מפחדים לעורר שוב את הכאב והצער ולמעשה הם לא יודעים (או לא מבינים) שאי אפשר לעורר את מה שאף פעם לא נרדם ולא נשכח.

כך נוצר הריחוק והניתוק ואותה אם שחוותה אובדן, חווה שוב אובדן של מעגל התמיכה הקרוב לבית. אך קיים מעגל תמיכה שני – אותן אימהות אחרות שחוו את אותה חוויה מצערת, אותה חוויה ההופכת אתכן לאחיות בדם ובנפש.

נתמכת מן הצד השני

כל אחת מכירה מישהי שחוותה אובדן לידה, כך שתמיד יש מישהי קרובה שאפשר לחלוק איתה את העצב, את הכאב ואת הגעגוע. מעגל התמיכה לנשים שחוו אובדן לידה הוא מעגל חיוני ומשמעותי להתמודדות היום יומית, לשיקום החיים ולחזרה אל מסלול חיים רגיל עד כמה שניתן. מתוך המשבר האישי, נשים רבות הופכות למשענת וכתף תומכת לנשים אחרות.

במשך שנתיים לאחר מותו של בני אליאור משה ז"ל נעזרתי בטיפולים רגשיים ונפשיים שעזרו לי להתמודד בכל יום ביומו ולבנות את עצמי מחדש. הטיפולים, השיחות והשיתוף עזרו לי להבין שלא אוכל לשנות את מה שקרה, רק להכיל את הכאב ולצמוח מתוכו. וכך עשיתי.

החלטתי לתמוך בנשים אחרות ופניתי אל לימודי אימון אישי והעצמה והתחלתי ללוות נשים בשלבים שונים בחיים שחוו אובדן, בעיקר אובדן של ילד.

לאחר שנתיים החלטתי שאני מספיק חזקה פיזית ונפשית בכדי להיכנס להריון נוסף. לאחר סדרת טיפולים וניתוחים, לאחר כמה סבבים של טיפולי פוריות נוספים - נכנסתי להריון. גן הריון זה בלידת חירום לפני חודש תשיעי, הפעם בחודש שביעי. הלידה היתה קשה, אך בסופה הגיחה לאוויר העולם תינוקת מתוקה שקיבלה את השם – שקד הודיה.

לאחר 80 ימים בפגייה, לאחר טיפולים ממושכים והרבה דמעות של אושר שוב הרגשתי שהלב שלי שלם. יחד עם זאת כאב האובדן, הגעגוע והמחשבות על מה היה יכול להיות עדיין נמצאים שם. הם תמיד שם. אבל אני הרבה יותר מחוזקת ומחזקת.

חודש אוקטובר הוא חודש שנועד כדי לזכור שכל אחד מאיתנו מתמודד עם משהו, גם אם לא רואים את זה כלפי חוץ.

על הכותבת:
עידית אלה ערגס
מאמנת אישית ומלווה נשים בהתמודדות עם משברים
מנחת מעגלי נשים ומחברת הספר "אמא חזרה לבד"
 https://bit.ly/3Aoaxv5