טעים ובריא

האמת, לא היה עולה בדעתי לכתוב על הנושא לולא הסתבר לנו כי אחד מנכדי אלרגי לאגוזים. אכילת אגוזים היא סכנת חיים עבורו. כמו שאכילת ארבע ביצים ביום היא סכנת חיים למי שגופו מייצר כולסטרול מחמישה עלי חסה. בעקבות חומרת הסכנה הטמונה לאנשים מסויימים במוצר נגיש כמו אגוזים התחלתי לחשוב: מה זה בכלל אוכל? מה המקום שלו בחיינו? ומה שהעסיק אותי אישית זה, כמובן, השאלה הפילוסופית איך מחנכים את נכדי היקרים להתייחס נכון למושג האוכל, לאכילה. איך מפנימים מה טוב לי לאכול.

והנה, דווקא בתחום הזה, הטלוויזיה ותוכניות הריאליטי הקשורות לבישול הקלו עלינו (ההורים, הסבים) את העבודה. לפחות לגבי בני העשר ומעלה. במהלך הצפייה בתכניות אלו אפשר לשבת, מקטן ועד גדול, יחד בסלון, ולצפות בתכנית די מותחת ומעניינת, ללא נבולי פה וגסויות. במהלך התכנית עולים נושאים מגוונים הקשורים לבישול ואוכל. מושמעים חוקים של עשה ואל תעשה הקשורים לאכילה נכונה. עולים נושאים כמו בחירת חמרי הגלם ה"טובים", אופן בישול או תיבול האוכל בצורה נכונה (ובד"כ גם הבריאה). אנחנו כבר לא צריכים ל"שכנע" את הנוער... הוא כבר יודע טוב מאיתנו לגבי מה כדאי לאכול ומתי. ואם מישהי רוצה לרזות היא עושה זאת בשקט, באחריות, בלי פאניקה. מוותרת על פיצה, על מטוגן, מנשנשת ירקות... גישה בוגרת ואחראית של מי שכבר רכש ידע וכלים איך להתנהג.

כן, נכון, אלו המקרים הקלים, בהם הילד אינו צריך להשתמש בנושא האוכל כדי לקבל תשומת לב.

כי מה הם ויכוחים על אוכל? ברוב המקרים מחפשים יחס, ייחודיות. לדעתי, כדי שיקשיבו לנו בצורה עניינית בנושא האוכל, הילדים צריכים להיות מסופקים בתשומת הלב ובתחושת הייחודיות שלהם. וברוח זו אני מוותרת מראש במאבק על כמה ומה תאכל, ובמקום זאת, יוזמת פעילות השופעת תשומת לב וחיזוקים, כמו משחק מונופול, בילוי בגינה, צביעה. בסופה של פעילות זו מגיע זמן האכילה. בדרך כלל אוכלים ברצון ויש שיפור כללי בהתנהלות. אני גם מקפידה על בונוס: הקראת סיפור  בעת הארוחה.

ברור שנימוסי שולחן ואופן הלעיסה הם חלק חשוב. גם ההקפדה על דקויות יכולה לעדן את טעמו של הזאטוט. אפשר לדוגמא להכין יחד חביתה בסיסית ולקיים כמה התלבטויות: עם חלב? מתי להוסיף מלח? שמן זית או מרגרינה? אחרי הדיונים האלה, כשמסתיים תהליך ההכנה, הם "טורפים" את החביתה ומבקשים עוד אחת.

על הכותבת:
אירית זילברמן
ציירת, סופרת וסבתא לשמונה