תחרות באווירה ביתית

אני חובבת מושבעת של תחרויות. אני מקיימת אותן יום יום, עם עצמי! כל יום פותרת תשבץ בפחות זמן ממה שפתרתי אתמול.

לדעתי רובנו די חובבים תחרויות. זה מאתגר, מעלה אדרנלין. והילדים אינם שונים מאיתנו בזה.

כך התחלתי פעילויות שונות עם הנכדים שיש בהן מן התחרות, אך באווירה ביתית.

בפרק זה אספר על תחרויות לנכדי הצעירים: בני השלוש, בני החמש. בפעם אחרת אקדיש את הנושא לנכדים הבוגרים.

הבולטת ביניהן היא תחרות חריזת מילים. מאז שקמה לנו דתיה בן דור, לכל זאטוט ברור המושג "חרוז". תחרות קלה אחרת היא מישוש חפצים עטופים בבד, בעיניים עצומות. כך מתחזקת המודעות לצורתם של החפצים, יותר קל להפנים מושגים של נפח, דו מימד או תלת מימד.

תחרות פעילה אחרת היא חציית הסלון לאורכו באופנים שונים ומגוונים: ריצה, דילוג, קפיצות קנגורו, דילוג על רגל אחת, תוך כדי סיבוב. מרוב קטגוריות כבר לא ממש עוקבים מי באמת ניצח בכל קטגוריה. מה שנשאר חרוט בזיכרון היא הסיטואציה של התחרות: אוירה ביתית, משפחתית, הרבה עידוד, בכל סיבוב משתפרים מעט, יש תמיד פרס ניחומים. בקיצור לא צריך לחשוש מלהתחרות כי לא תמיד התוצאה היא העיקר.

אלו הנרתעים מתחרות, בדרך כלל, נושאים עימם זיכרון לא נעים מהעבר. כדי להבטיח שלא ייווצר זיכרון כזה עדיף לנו לקיים תחרויות בין אחים, בני דודים, בבית, כבר מגיל צעיר ביותר. בתחרויות אלו אני מדגישה את הכיף שבתחרות (הפעלת הראש והגוף) ולא את התוצאה הסופית. ואם יש סיטואציה של תוצאה עגומה לילד הוא יחווה אותה בבית עם עידוד והכוונה של מבוגר תומך ולא באווירה מנוכרת וזרה (כיתה, מסיבת יום הולדת).

בתחרויות הביתיות שאני מקיימת לנכדי הצעירים אין הישג אובייקטיבי, ההישגים הם יחסיים. "משחק- התחרות" נעשה באווירה טובה של רצון לשפר הישגים ולא להיות דווקא המנצח. ולעיתים, דווקא באווירה כזאת, ניתן להגיע להישגים טובים יותר. גורם החשש והפחד מהפסד מנוטרל. יתכן כי תחושת העדר הפחד מהפסד תלווה את  הילד גם בסיטואציה אמיתית של תחרות: הרי הוא כבר חווה את התחושות האלה בעבר. דברים מוכרים הם פחות מאיימים.

הנה גם זה כלי שבו אפשר לצייד את החמודים בדרך המפותלת של החיים. כן, הכל בראש ובלב. וזה ממש לא כבד להם...

על הכותבת:
אירית זילברמן
ציירת, סופרת וסבתא לשמונה