איך היה בגן היום...?

"הכיצד? איך זכיתי?(שוב!)" שאלתי את עצמי בימים אלו בהם אני חונכת את הטור. טרחתי ועשיתי סדר בכל הטריקים שעברו בראשי, במהלך אין ספור שעות צהרים בהן אספתי את נכדי לאוטו הלוהט.

נכון, לא כל השיחות בהכרח עונות על השאלה "איך היה היום ב..". אך בהחלט מתקיימת שיחה מיד כשעוזבים את המסגרת הלימודית.

בגלל לחץ הזמן שכולנו מצויים בו באופן קבוע אחלק את התובנות שלי ל- 3 סעיפים עם הדגשת משפטי מפתח: ראשית אפשר בהחלט לנסות, בעקשנות, להרגיל את הילד מגיל צעיר מאוד לספר. כמו שהוא מתרגל לקבל ממי שאוסף אותו שקית עם פלחי תפוחים או אגסים (גם בריא וגם טעים) כך יתרגל לספר איך היה. גם זה בריא: פורקים מהלב את האירועים הלא נעימים. וזה גם "טעים": השיתוף בהצלחות של היום מחזק את החוויה הנעימה שהייתה. השיטה עובדת נהדר אצל נכדותי הבוגרות: בנות 13 ו-11. שיטה אחרת בה אני משתמשת עם הנכדים השתקנים יותר היא לשאול שאלות סגורות, וכך, העצלנים הקטנים, לפעמים הם סתם עייפים, צריכים רק לענות כן ולא. אצל הצעירים בגיל יש גם קושי טבעי לנסח ולהביע בדיוק את החוויה. כדאי שנקצר להם את הדרך, ובאמצעות השאלות הרלוונטיות, מן הקל אל הכבד, נגלה איך עבר היום. לא לשכוח כי לפעמים גם אצל הגדולים, שדיבורם רהוט ומצוין, יש קושי בהתבטאות בשל החיים בעידן המחשב: הרבה פעילות עם הידיים והראש והפה שותק. גם כאן כדאי להתחיל עם שאלות שדורשות תשובות קצרות ואח"כ להתקדם באורך התשובה המתבקש.

מה שמרומם את מצב הרוח באופן די אוטומטית זה כמה שאלות אבסורדיות כמו: "השועל ביקר היום בגן?" "מי עשה אמבטיה בחצר?", זה גורר ישר תגובה: צחוק או תמיהה (סבתא מבולבלת..) ובסוף מתחילה גם שיחה אמיתית.

כשאני די עייפה ושום טריק לא עובד אז אני מכבדת בממתק ונאנחת. מחפשת סימפטיה. הפעם אני צריכה עזרה. ומי מאיתנו לא אוהב להרגיש שהוא החזק, הוא התומך. זה באבולוציה של המין האנושי. גם הילד השתקן ביותר ירצה למשוך אותך מהעייפות שלך, או מהחום הנורא מסביב, או מהרעב , או מהרמזור האדום... בקיצור שתפו את הזאטוט בתחושות (עדיף "בעיות"). ואז פלאי פלאים: אחרי האנחה שלך מגיע זרם יצירתי ומפתיע של עצות מהילד ובעקבותיו נפתחת דרך מהירה לשיחה על היום שהיה!

על הכותבת:
אירית זילברמן
ציירת, סופרת וסבתא לשמונה