מקסימים ו"מגניבים"

מילים כמו כמה את/ה יפה חכם/מה מחליקות מהפה של הסבתות ללא שליטה. זה כל כך טבעי להעריץ את הנכדים, והערצה זה הדבר שהכי קל לזרום איתו. הרי זה גם מעיד עלינו: מאיתנו ירשו את הגנים המצוינים הללו.. ילדינו השכילו למצוא את בן הזוג האידאלי ו"יצרו" את הילד המושלם הזה... מיני מחשבות החולפות בעת שתיית תה של שעה חמש בסלון הדומם.

אך, כפי שציינתי, מהר מאוד חשתי אי נוחות גדולה לאמר בקול לזאטוטים את כל הסופרלטיבים האלה.

עכשיו, כשאני עושה דברים יותר בנחת, יש לי זמן לחשוב ולשקול את התנהלותי עם נכדי. ואם נגיע לעיקר אז החלטתי כי מילים כמו יפה, חכם,  הכי טוב הם לא בלקסיקון הסבתי שלי.

שם התואר החביב עלי ביותר והמתאים לתחושותי הוא: מקסים/מה. ובלשון עכשווית אפשר גם: מגניב/ה.

אני חשה בטחון רב כשאני אומרת לנכד: אתה ילד מקסים, או לנכדה: את ילדה מקסימה. אני בטוחה כי בשם התואר הזה איני כופה עליהם שום דרישה לעמוד בסטנדרטים של יופי וחוכמה. רק להיות מה שהם באמת. בשיא הטבעיות שלהם. כשמשננים לילדה שהיא יפה, היא נעשית מחויבת לתואר הזה, לשמר אותו, להבליט אותו, להביא אותו לפני תכנים פנימיים ואישיים שלה. לומר לנכד שהוא חכם, מעמיד אותו במחויבות להתמיד בהישגים בכל מחיר, גם על חשבון השקט הנפשי שלו, על חשבון יחסי חברות, פעילויות פנאי. עם זאת, נקודתית, לרגל אירוע מסוים, אני בהחלט מחמיאה בסופרלטיבים: "ההופעה שלך הייתה מדהימה, מרגשת" "אתה מנגן את הקטע הזה מצויין" "מתי הספקת ללמוד לדבר כך אנגלית?!" "אתה ממש אלוף הפזלים!"

כל ההתנהלות הזאת שלי היא כנראה ברוח השתלמות מורים קצרה, לפני 30 שנה, של "מכון אדלר", שהתקיימה בתיכון בו לימדתי. המליצו לנו, כמורות וכאימהות, ליישם כלל חינוכי, שכאימא הפנמתי אות באופן חלקי (מדי מעורבת) ועתה, כסבתא, אני מיישמת אותו די באדיקות. הכלל הוא: אל תאמר לילד "אתה כזה או כזה" אלא "המעשה שעשית הוא כזה וכזה".

ממליצה בחום, לכו על זה !

על הכותבת:
אירית זילברמן
ציירת, סופרת וסבתא לשמונה