אז זהו: יצא שזכיתי!

ולא דווקא מהסיבות שאתם חושבים עליהן.

כל אחד יגיד שזה ממש כיף לדעת שהאנשים הקרובים אליך מעריכים אותך ובוטחים בך ובעצותיך. יודעים שכל דעה שתביע על איזה נושא מטרתה תמיד לדאוג רק לרווחתם ולאשרם. לא יהיו בה מניעים אחרים.

נכון, זה מה שמאפיין את דעותיי, כשאני מתבקשת או יוזמת לומר אותן.

אך הסיבה שאני מאושרת לעשות זאת היא בעיקר התחושה שהדור הבא "קלט" משהו מפילוסופית החיים שלי. השיתוף שלי בחיי בנותיי ונכדי מגשים את התובנה שעשתה את חיי נעימים ומעניינים עד עכשיו. ואני מקווה שכך יהיה למשך זמן רב בעתיד.

לא, לא למדתי פילוסופיה באוניברסיטה. פשוט הראש עובד שעות נוספות וכל הזמן מעבד את הסיטואציות של החיים. ומה המסקנה בה אני דבקה ממרום 63 שנותי?

אנחנו, כיצורים עם מוח מפותח, חיים בו זמנית על רצף של זמנים: עבר, הווה ועתיד. וכדי למצות את חיי וליהנות מהם אני עושה שני דברים פשוטים בהווה שלי: מסתכלת/צופה בילדים, בנכדים, בצעירים באשר הם, ומצד שני מסתכלת/צופה גם  בהורים, ובמבוגרים אחרים אשר נקרים בדרכי.

מסתכלת/צופה וזוכרת ש"זה המסלול" ו"זו הדרך". אני מוצאת בזה נחמה, רוגע, והעיקר הסקרנות. מין פירוש חילוני למשפט: "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

מדי יום אני "מסתכלת" על הילדה, הנערה, או האישה הצעירה בה פגשתי ואומרת לעצמי "זה מוכר לי ... גם אני הרגשתי כך... גם אני פעלתי כך..." אחרי מחשבה כזאת הפער מצטמצם, ההזדהות גדלה, יש גשר עליו אפשר ללכת אחד לקראת השני.

מצד שני כשאני "מסתכלת" על אלו המבוגרות ממני, חצו את ה -70, חצו את ה- 80, אני חושבת: זה ההמשך שמחכה לי, אפשר לקבל אותו, אפשר לחוות אותו, הגרעין של ה"אני" תמיד נשאר, רק העטיפה מתיישנת מעט, מעניינת יותר כי בין קפליה מסתתר משהו שכדאי לחקור אותו.

ובנימה אופטימית זו אני ממליצה לכם, הצעירים יותר, לחוות את נושא סבא וסבתא. לא לבקר אותם (הם עסוקים בעצמם... כל הזמן חולים...), לא לבטל אותם (הם מיושנים... לא מתמצאים...) אלא לרצות להתרשם לטובה, להפנים משהו מעולמם שמדבר אלינו, ללכת לצידם כברת דרך... וכך כולם ירוויחו!

על הכותבת:
אירית זילברמן
ציירת, סופרת וסבתא לשמונה