עברו שמונה שנים מאז שנפרדתי מאבי בנותיי ואני עדיין תוהה בליבי, מי אשם בעובדה שבסופו של יום התגרשתי? אני, הגרוש שלי או מקום העבודה שלי - הצבא?
נדמה לי שבמובן מסוים התגרשתי בגלל הצבא ובמובן מסוים בזכותו. כל השנים, ליקטתי מידע רב על הלהטוט הזה, זיגזוג לוליין בין השילוב המורכב של קריירה, משפחה וזוגיות. הגעתי לכמה תובנות חשובות, הנשענות על הניסיון ונקודת המבט האישית שלי, שעוזרות לי היום להצליח בשלושת התחומים יחד, וגם לחיות עם נקיפות המצפון בשלום. אסייג ואומר כי לא פעם מצאתי עצמי הופכת במחשבותיי ובמסקנותיי, עוברת ממחשבה אחת לאחרת, מנושא אחד למשנהו. אדון לכן, בכל נושא בנפרד ואסיים בשילוב בניהם.
כמובן שמוטב להתחיל בקריירה הצבאית, מהסיבה הפשוטה שאת רב שעות האור והעירות שלי אני ביליתי בצבא. אותו צבא, שכמו כל מקום עבודה, כל כך קל להיסחף ולקטר עליו, אך הפעם, אני בוחרת להצביע בעדו, ולדון אותו לזכות כמקור פרנסה, עוצמה וגאווה. בראייתי, הצבא הינו המקום הנכון לעשות קפיצת מדרגה משמעותית בכישורים, ובהוצאה לפועל של היכולות האישיות, והוא המעסיק היחיד בחברה הישראלית בו גבר ואישה זוכים לשכר זהה לחלוטין, ובלבד שביצעו אותו תפקיד ובאותה יחידה. אודה, שבשנים הראשונות לשירותי הצבאי, כלעג היה שכרי ביחס להשקעתי ותרומתי, אך ככל שוותק השירות והשכלתי עלו, עלה שכרי בהתאם, והלם יותר ויותר את מידת ההשקעה שלי, או מידת ההקרבה אם תרצו. ומה על תחושותיי במהלך הקריירה? תלוי באיזה חלק של הכוס בחרתי להביט באותה נקודת זמן. בחלק הריק, בו אני חשה קורבן לעבודה, מנוצלת, שחוקה, פוגעת בתא המשפחתי וממתינה ליום השחרור, או בחלק המלא, בו אני חשה מיצוי אישי, עניין, אתגר, שואפת לקידום ומתפתחת, מנפצת את תקרת הזכוכית. לרב בחרתי באופטימיות ובחשיבה החיובית, המביאות רוח גבית חזקה, קידום אישי, מקצוע והצלחה. כמובן, בצד חשיבה חיובית זו ניצבת חובת הוכחה מתמדת, עמידה במבחן ההצלחה שאינה נגמרת, שכן מוטב שהבחירה בעתידך ובקידומך תהיה בידייך ולא בידי אחרים. וכך, לאור נתוני האישיים, מאז היותי סג"מ ועד למועד קידומי לסא"ל זכיתי להצלחות בזכות הישגי וכמעט תמיד מוניתי לתפקידים בהם חשקתי. ככל הגברים, עבדתי מעבר לשעות העבודה המקובלות. לרוב, לא ניצלתי את זכותי לעבוד משרת – אם. כך לא הופלתי לרעה לעומתם. אודה, כי לעיתים נשארתי בעבודה זמן רב מעבר לדרוש לי באמת לסיים את עבודתי, אך העדפתי כך, כי רבים ממפקדי העריכו יותר קצינים העובדים שעות מרובות, למרות שלא בהכרח היו יעילים יותר ממני. בבדיחות הדעת כינינו את שיטת הניהול הזו: management by fluorescent.
נדמה לי שגם חדוות היצירה שלי תרמה מאד להצלחתי. לזו, זכיתי בשל בחירתי המדוקדקת את כל התפקידים אותם ביצעתי. בשנים הראשונות הקפדתי לבחור תפקידים שחשקתי בהם, שראיתי בהם הנאה, עניין ואתגר, והפריבילגיה הזו התאפשרה לי משום שעדיין לא גמרתי אומר להישאר בצבא עד היציאה לגמלאות. עם השנים, הבנתי כי עלי לבצע גם תפקידים משמעותיים יותר בראיית הצבא, הקרויים בעגה הצבאית - "תפקידי ליבה", שכן בלעדיהם הקידום שלי עשוי להיעצר. זו התקופה בה עברתי מהנאה בעשייה להנאה באתגר, אותו חיפשתי בכל תפקיד שביצעתי. בחלק מהתפקידים היה אתגר אינטלקטואלי, ובאחרים אתגר פיקודי. במבחן התוצאה דילגתי בין עניין, מבצעיות, שדה, מטה, פיקוד, ניהול, מקצוע, וצלחתי את המטרה: להיות (לפחות) סא"ל, ונרגעתי.
המפגש משפחה – צבא התרחש עת נישאתי לקצין בצה"ל. כעבור 12 ירחים, ראיתי את הירח הרבה יותר מכל אדם אחר בסביבתי, עת נולדה בר, בכורתי, אשר נמה את שנת היופי שלה ביום והעבירה את משנתה בקולי קולות – בלילה. לאחר 12 שבועות, הודיתי למחוקק על כי קבע מסגרת וגבולות של 12 שבועות למה שאז קראתי "חופשת טיפוס על קירות". טיפשה כרב הצעירות, אצתי למשרתי, לא יודעת גבול, לא מבחינה בין עיקר וטפל, ובעיקר לא מבינה את ההשלכות, ממשיכה את הקריירה, ממזערת את האמהות. מלחמת המפרץ, הפריעה את שגרת חיינו כמשפחה, כזוג מפקדים ונאלצנו להביא את האם והחמות, ולהכניס ולהוציא את התינוקות מן הממ"ט, שעה שאנו מתרוצצים חבושים במסכות אב"כ בין חיילינו ומבצעים ללא דופי את משימותינו. השנים חלפו, לימים נולדה בתי הקטנה גיא, וחופשת הלידה כבר נתפסה כתקופה היפה ביותר בחיי. למרות זאת, נאלצתי לשוב למסגרת. התא המשפחתי שרד בזכות מה שקראתי לו - "המעטפת". משימות הבית נרכשו בכסף. משיהו ניקה, מישהו בישל, מישהו גיהץ, מישהו הוציא והכניס לגן וממנו, לביה"ס וממנו, לקח לחוגים, החזיר, ואם הוא לא היה במכולת – לא היו בבוקר פיתות לסנדביץ‘ של ביה"ס...
וכל זאת למה? כי בינינו, יותר נחמד להיות במשרד מאשר להפוך חביתות, והגברים לא סתם עובדים עד תשע, אלא משום שזה אחרי המקלחות, וגם קריירה זה תירוץ, אי אפשר להתעלם מן התלוש... אז עבדנו כל היום ואת מעט הזמן שהיה לנו הקדשנו לבנות, ולא לנו. לא היה לנו זמן וזה לא היה חשוב.
בסוף, העזנו והתגרשנו. בדיעבד הגעתי לכמה תובנות בנוגע לזוגיות ואהבה. גיליתי שהזוגיות משולה לגינה - אם לא משקיעים ומדשנים היא לא פורחת. טיפשות היא לחשוב שכשהילדים יהיו בני שמונה עשרה הם יטפלו בעצמם, ואנו נתפנה לעצמנו. זה לא קורה. דרכה של אהבה שמתה מעצמה תוך זמן קצר, כך שאי אפשר להחיותה. ומה נשאר בעצם? אחרי שהילדים גדלים, ועוזבים את הבית, ואחרי שעשית את כל התפקידים שיכולת לעשות, את משתחררת ונשארת עם הפרטנר. אז חיפשתי, ומצאתי לי את שחפץ ליבי. והפעם, אני לא מתכוונת להרוס את זה, משום שזה עושה אותי מאושרת, זה נותן לי כוח, ממלא לי את המצברים, יש לי עם מי לחלוק, עם מי להתייעץ, יש לי מישהו שמפרגן, מעריץ, דוחף ומכוון. שבזכותו עשיתי דברים שלא הייתי עושה בלעדיו. אי אפשר ללא החצי השני. אז בשנים האחרונות, בצד הקריירה אותה אני ממשיכה לרצות בדבקות, אני משתדלת בכל מאודי לעשות תיקון. מנסה פעם בשבועיים לבוא בארבע, להיות במחצית מאסיפות ההורים, לבשל פעם בשבוע, לחשוב על העתיד, ללמוד, לרענן את התאים האפורים במוח, לפגוש חברות, לראות תיאטרון, ולהשאיר קצת זמן איכות לבן הזוג, כדי שכשאגיע לפרישה אוכל לומר בגאווה: קצינה טובה, אחלה אמא, ויש לי גם אהבה גדולה.
על הכותבת:
קטי טל,
מגשרת משפחתית,
יישוב סכסוכים, בניית הסכמות, גירושין, הסכמי ממון, ירושות
טלפון 054-7437435 , דוא"ל info@kati-tal.com
אתר אתר http://www.kati-tal.co.il
עוד באותו נושא
חגי תשרי. הכנות, מפגשים משפחתיים, ארוחות חג עם ילדים, כל אלה הם מצבים מעוררי חרדות באופן כללי, ועל אחת כמה וכמה עבור אנשים עם נטייה לחרדות. מה כדאי לעשות? המשיכו לקרוא
ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!
התגובות שלכם ...