לצמוח מהכישלון זה הפטנט

כישלון הוא דבר מאיים. כולנו מפחדים מכישלון. בחברה התחרותית שבה אנו חיים אין סובלנות לכישלונות. אנחנו ההורים מלמדים את הילדים לפחד משגיאות וכישלונות. זה מתחיל כבר בגיל צעיר מאוד כאשר הילדים מתנסים בלהרגיש ולהכיר ביכולות הטמונות בהם, וההורים מייאשים אותם במשפטים כמו: "אתה קטן", "כשתגדל תבין", "כשתתבגר אולי תצליח", "אמרתי לך" ועוד.

תהליך זה מתחזק עם הגיל, כאשר הילדים מתבגרים והולכים לבית-הספר והמורים מדגישים (ובדרך כלל בעט אדום) את הטעויות שלהם (כמעט אף פעם לא מדגישים בעט אדום את התשובות הנכונות). וכך גדלים הילדים כשהם טעוני פחדים ורגשות נחיתות, שלומדים להסוות ולהעלים מהסביבה את חולשותיהם וכישלונם, ומאמינים שהם יהיו בעלי ערך רק אם הם יהיו מושלמים.

ילדים - כמוהם גם המבוגרים - חוששים מכישלון ולכן הם עסוקים בצורה כפייתית בהישגיות. הם בוחנים את שוויים האישי ואת הצלחתם במונחים של הישגים, וכך קורה שילדים מגיל צעיר מאמינים שחשוב להשיג ציונים גבוהים בכל דבר שהם עושים. הציון נעשה חשוב יותר מהלימוד, ולעיתים הפחד מכישלון גורם להם להתרחק מלימודים וממורים הדורשים מהם דרישות ברמה גבוהה .ילדים כאלה מעתיקים בבחינות, בוחרים ללמוד מקצועות ונושאי למידה מוכרים וקלים, או מתישים את עצמם בהכנת עבודות ופרוייקטים שנועדו לענות לציפיות של ההורים או המורים. לילדים כאלה חשוב שהציון שהמורה נותן יתאים לציון שההורים רוצים לקבל. ילדים שמודדים את ערכם באמצעות מדדי הצלחה כמו ציונים אינם מסוגלים להתמודד ביעילות עם מטלות החיים עם התבגרותם, והם מדביקים לעצמם תוויות של מפסידנים, ומאמינים שכישלון הוא מחלה. ילדים אלה מחפשים את האושר בדברים חומריים במקום למצוא את האושר בתוכם ולנצל אותו להצלחה בכל משימה.

כדי לגדל ילדים שיחוו הצלחה יש להבחין וללמדם את ההבדל בין כשלון בהשגת מטרה לבין כשלון כאדם. אין אדם = כישלון. יש מטרה שנכשלה. לכל אדם יש ערך וכבוד, ואין ערבות שלעולם לא יתנסה בכישלון. נהפוך הוא - ללא ניסיון וכישלון (לעיתים) אין למידה, צמיחה והצלחה.

לדעתי, טעות לחשוב שהורים שנותנים לילדים לגיטימציה לכישלון מגדלים ילדים נכשלים. נהפוך הוא - ככל שניתן לגיטימציה שכישלון מוליד הצלחה כך נגדל ילדים שאפתנים יותר. כאשר הילדים מסיקים מסקנה גורפת שהם "לא יוצלחים", ולא חשוב מה הם יעשו - ההצלחה לא תאיר להם פנים. – במקרה כזה הם יפנו ויחפשו מפיגי כאב ודרכים אחרות כדי להקטין או להימנע מכאב הכישלון וההשפלה.

הבעיה איננה הכישלון אלא הגישה שנוקטים בעקבותיה.

כדי לפתח התייחסות בריאה לשגיאות ולכישלונות חייבים לראותם כ"אלטרנטיבה" והזדמנות נוספת להתנסות בחיים.

אני מציעה לכם, ההורים, לשוחח עם הילדים על תחושותיהם כל פעם שהם נכשלים. ספרו להם על חוויות דומות שחוויתם בילדותכם וכיצד צמחתם מתוכם. זה ייתן להם הרגשה שבני אדם טועים וזה בסדר- לא סוף העולם.

על הכותבת:
אילנה שניר,
יועצת חינוכית ומשפחתית
מומחית בהדרכת הורים וחינוך ילדים
כותבת הספר: "משפחה במחשבה תחילה"
לתיאום פגישה להדרכה הורית וייעוץ חינוכי, ייעוץ משפחתי ואימון זוגי: 054-4469925
http://www.ilanasnir.co.il