לאחרונה אני שומעת יותר ויותר כאלה שמשווים את התקופה הנוכחית, של נגיף הקורונה וההסגר, לתקופת השואה. ועצוב מאד שאני בכלל צריכה להגיד את זה- אבל אין שום קשר בין הדברים!!
יש תחושה שמגפת המסכים מאיימת עלינו כמעט כמו מגפת הקורונה. משבוע לשבוע זמן המסך שלנו עולה בכמה אחוזים, והשאלה הגדולה היא האם להילחם במגפה או להיכנע לה?
פתאום עברנו ממצב קיצוני של חוסר זמן למצב של 24/7 עם הילדים. ודווקא בימי קורונה והסגר, צריך לדעת שארגון הזמן הנו חשוב ביותר. למה? מה צריך לארגן? ואיך עושים את זה?
יש ילדים שקשה להם להכיל עומס של רגשות כמו כעס או אכזבה והם מגיעים עד להתקפי זעם והשתוללות. למה זה קורה ומה אפשר לעשות?
הבחירות מעניקות לנו הזדמנות להעלות את נושא הבחירה בכלל ואת נושא הבחירה האישית במצבים שונים בפרט.
האם כשהילד מול מסך זה הזמן היחיד בו הוא מרגיש טוב? מה עושים כשנראה שהילד מתחיל להתמכר לדיגיטל?
כמה פעמים יצא לכם להתעורר, להעיר את כולם, להתכונן כבר לצאת מהבית ואז לשמוע את אחד הילדים אומר "היום אני לא רוצה ללכת לבית הספר..."?
< 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 >
ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!