חופשת לידה - יומן - חלק א

אתחיל בגילוי נאות - חופשת לידה היא לא משהו שחוויתי על בשרי, ולכן אני נאלצת להתבסס על רשמיי כצופה מהצד בנשים קרובות אליי, יותר ופחות, ובכל זאת לקוות שהדבר יקנה לי גם יתרון מסוים כמישהי אובייקטיבית, שמסוגלת להתייחס למראה הכללי של האם הטרייה תוך הפרדה של חוויות מהלידה עצמה ומתקופת ההיריון שקדמה לה, אבל יחד עם זאת לכתוב באכפתיות ובעניין כנה בנושא, שבוודאי יהפוך לרלוונטי גם אליי בעתיד הלא כל כך רחוק.

הבחורה הממוצעת, בואו נקרא לה א‘, יכולה להיות השותפה שלך, הברמנית בבר הקבוע שלך, החברה הכי טובה שלך, או המוכרת ב"זארה". במשך שנים כולנו עקבנו אחרי אותה א‘, רודה בגוף שלה ללא רחמים: דוחקת אותו לנעליים הכי לא נוחות, מעבידה אותו בפרך, מזינה אותו בפסולת, מכסה אותו שיזוף מלאכותי, עוטה עליו בגדי מעצבים, מעטרת אותו בשלל קעקועים  וחונטת אותו במחטבים שונים ומשונים. במציאות היום יומית שלנו, א‘ לא בהכרח חייבת להיות אורית פוקס כדי לתת לגוף שלה להרגיש שאינו אלא על תקן בן זוג כנוע. יום אחרי יום היינו רואים אותם מדדים בדרכם לעבודה, דלוקים מקפאין, היא - מישהי שהארציות ממנה והלאה וש- 8 שעות שינה אצלה הן בגדר המלצה משנת אנטיוכוס. והוא? תמיד בולע, תמיד משתדל לציית, לעולם לא נוטר טינה. נותן את כל מה שיש לו. סופג כל קפריזה וגם פותח פה לעוד.

והשיא - ההיריון. במשך תשעה חודשים הוא יצא מגדרו, והפעם לא רק ששירת אותה נאמנה - אלא גם את היקר לה מכל. התכווץ, התנפח, התגמש, רעד ונערך מחדש, רק כדי לעזור לה להגשים את הפרויקט הכי אמיתי שלה.

טבעי היה, שדווקא עכשיו, לאחר מימוש הפוטנציאל הפלאי ביותר הגלום בגופה, תתמלא האישה ביראת כבוד, שלא לומר תחושת אשם, כלפיי עצמה באופן כללי וכלפי גופה בפרט. פתאום היא תיזכר, מבוישת, בשנות ההתבגרות שלה, בהן הייתה מגדפת מידי חודש את מי שעשה אותה אישה. במבט מפוכח לאחור, היא תדע להבחין בדרך שעברה לאורך השנים הללו ותשכיל להבין את חשיבותן: להתבגר - להבשיל, להכיר, להיות מסוגלת להתמודד עם האחריות והכוח האדיר הזה, שבלהעניק חיים. הייתי מצפה שמעכשיו, אימא א‘ שלנו, תפתח דף חדש במעין הסכם ג‘נטלמני עם הגוף שלה. שמעכשיו היא תתייחס אליו בעדינות שמגיעה לו. ברכות ובגאווה. אלא שכאן הפכתי עדה לספין מפתיע:

את עוטה חולצה שאת מעדיפה שלא להיזכר למחנה קיץ של איזה שנה היא שייכת, אוהל מסמורטט עם כל מיני כתמים חשודים - כמכנסיים, ולקינוח, איך לא - הרי שזה הכי מייצג, תחתוני בלהות עצומים שגם סבתא שלך כנראה הייתה נעלבת אם היא הייתה יודעת שמייצרות אצלך אסוציאציות שמערבות אותה.

אז למה?

את יכולה להתרעם ולפסוק שעד שלא אתחיל להרתיח בקבוקים בעצמי, טרוטת עיניים, לא אהיה מסוגלת לראות את ההצדקה הברורה שבלהתייחס לגוף שלך כמו אסופת איברים מקרית וגמלונית. אולי את צודקת.

אבל כרגע נדמה לי, שהחשיבות בלהרגיש מעולה עם עצמך במהלך חופשת הלידה חשובה לילד שלך לא פחות מאשר לך עצמך.

(ולא, אני לא מאמינה לך שאת מרגישה פשוט נפלא בזמן שאת יורדת לסופר בשיער כה שמנוני, נעולה בהוואניאס וחמושה בחזיית הנקה מסורבלת, נזהרת שלא להיתקל בבבואתך המטרידה על אחת מחלונות הראווה בדרך. :) )

המשך יבוא...