רגע לפני יום כיפור, הזדמנות נהדרת לעצור ולהסתכל פנימה. ישנה אגדה המספרת שכאשר יוצא ילד לאוויר העולם הוא מביא איתו מהמקום ממנו הוא בא, מתנה להוריו- שק ריק. ככל שהילד גדל ומתפתח, כך מתמלא השק הבלתי נראה ברגשות אשם וייסורי מצפון.
רבות נכתב על רגשות האשם של אמהות. הן בפורומים של אמהות, ששם ניתן למצוא עדויות לכך בכמויות גדולות והן בספרות המקצועית עוסקים בזה תאורטקנים ופסיכולוגים משחר ההיסטוריה ועד ימינו אנו.
במאמר זה אדון בשאלה, ‘למה אנחנו עושות את לעצמנו?‘
הרי ברור לכולנו שאלימות הן פיזית והן נפשית, אינה פותרת בעיות.
רגשות אשמה הם סוג של הלקאה עצמית שאינה מקדמת אותנו.
אני מזמינה אתכן לשאול מה מאפשרים לי רגשי האשם? בהנחה שאם לא הייתי "צריכה" אותם הם לא היו מופיעים בחיי.
והנה דוגמא מחיי הפרטיים:
אני עצמאית. כשביתי הייתה בת שנה ועשרה חודשים הכנסתי אותה לגן, ועמדה בפני דילמה. יכולתי לבחור לאסוף אותה בשעה אחת מהגן. אך למרות שאני אחראית על זמני, ועל אף שמבחינה כלכלית אני יכולה לאפשר לעצמי לעבוד פחות, בחרתי להשאיר אותה עד ארבע.
לא אשקר, בהתחלה עלו ייסורי מצפון על כך שאני פחות שעות איתה, ועל כך שלמרות שהיא עבורי חלום שהתגשם, אני מעדיפה להשקיע בקריירה שלי.
אך עד מהרה (פחות מ-5 דקות) העליתי בפני בית המשפט הפרטי שלי טיעונים שדחקו את רגשי האשם מחוץ למגרש-
ברגע שהבנתי שהבחירה שלי היא כזו, ואני מוכנה לשלם את ה"מחיר" שהילדה תהיה עד ארבע, בניגוד לציפיות שלי מעצמי (סעיף 4) הוחלפו רגשי האשם בשמחה על כך שאני עושה את הטוב ביותר עבורי ועבורה בנקודת זמן זו בחיינו.
וכן, יכול להיות שבעתיד, אחשוב אחרת ואולי אפילו ביתי תשאל אותי "למה השארת אותי בגן?" האם יעזור לי אז להרגיש רגשי אשם? האם זה יקדם אותי? האם זה ייתן מענה לשאלתה?
התשובה האמיתית שאוכל לומר לה ולעצמי- זה מה שהיה נכון לי אז.
נראה כי רגשי האשם קשורים לדעת הקהל הרווחת, כלומר הם תלויי- תקופה.
רגשי האשם, בדיוק כמו אהבה, מעוורים את עינינו לראות את הדברים הטובים שקורים.
רגשי האשם גורמים לנו לכאוב, להלקות להקניט ולהקטין את עצמינו, שזה הרבה יותר קל מלגדול לצמוח ולהנות ממה שאנחנו עושים.
איני אומרת שאין אנו עושות טעויות!
גלית קדמי, מאמנת קולגה אמרה לי פעם: יש שני דברים שהם בלתי הפיכים-
הבאת ילד לעולם, והמוות. בכל שאר הדברים- אפשר לשנות, ללמוד לגדול וליצור משהו חדש!
כאשר אני לוקחת את הבחירות שלי, כטעויות, אני מאשימה את עצמי על שגיאה.
למעשה, הפרשנות שלי, פוצעת ומכאיבה, פעמים רבות הרבה יותר מהטעות עצמה.
והגרוע מכל, אני מלמדת את ילדיי, לעשות את אותו הדבר לעצמם!
האם אני רוצה ללמד את הנפש הרכז הזו, שאין מזור, שאין סליחה על טעיות??
ומצד שני, כאשר אני לוקחת כל טעות ולומדת ממנה, אני מלמדת את ילדיי להתפתח, לצמוח ולגדול!
כאשר רגשי- האשם מופנים פנימה, הם הופכים להיות רגשי- משא!
אך כאשר אני מחליפה את רגשי- האשם במציאת פתרון, הם הופכים לרגש- מאמש! (כלומר ללא רלוונטים)
אז מה היית מאחלת לעצמך שילדייך ילמדו ממך?
ומה את מאחלת לעצמך השנה?
על הכותבת:
טל מזור מנהלת ארגון אמ"א שפ"ע
(אמהות מלוות אמהות, שתוף פעולה עסקי).
לקבלת פרטים על כנס נשים עצמאיות- עם הפנים קדימה 2011
עצמאית? הרשמי, חינם, ותקבלי אחת לשבועיים, ישירות למייל שלך, שיעור מעשי לקידום חכם של העסק שלך.
רוצה להיות עצמאית? הרשמי, חינם לקבלת שאלון לבדיקה- האם מתאים לך להיות עצמאית?
עוד באותו נושא
האם מנהיגות היא תכונה מולדת? האם כריזמה היא רק מתנת האל? האם ניתן להכשיר מנהיג? ואם כן, מתי ניתן להתחיל? ומהי הדרך? האם תהייה מיוחדת ושונה?
ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!
התגובות שלכם ...