למה צריך הדרכת הורים?

הטענה הרווחת היא שהורות לא באה בטבעיות ובטח לא בקלות לאף אחד מאיתנו, ושהיא בעצם תפקיד שצריך ללמוד ולדייק כל הזמן. נשאלת השאלה- האם אנחנו צריכים הדרכת הורים ולמה? אלינור זוהר, אמא לשניים, מספרת למה החליטה ללכת להדרכת הורים ולאחר מכן ללמוד את המקצוע.

כאמא אני לעיתים מרגישה שאני לא מבינה את הילדים שלי, שהם עושים לי "דווקא" שהם מותחים את כל הגבולות ולוחצים על כל כפתור אפשרי שקיים. בתוך תוכי אני מתלהטת, מוצאת את עצמי בתוך סבך של ויכוחים בלתי פוסקים, מלחמת התשה של ממש בה לעיתים אני מוותרת רק בשביל שיהיה קצת שקט בבית.

תקופה ארוכה (מדי) ניהלנו מלחמה תמידית בבית, רק בצעקות שהאחד לא שומע את השני, תחושת ייאוש קבועה באוויר, אווירה מתוחה שמשפיעה על היחסים עם הילדים וגם שלי עם בעלי.

השעון הראה 17:00 ואני כבר הייתי מותשת, כאילו עבדתי 24 שעות רצופות, סופרת את השניות והדקות, מתפללת שהשעון יראה 20:00, שהיום הזה יגמר כבר!

יד על הלב? הרבה פעמים הרגשתי שאני לא רוצה. פשוט לא רוצה.

לא רוצה להנות איתם, לא רוצה כלום איתם, רק רוצה אותם במיטות ושאני אוכל ליפול על המיטה באפיסת כוחות ולהירדם תוך כדי צפיה בסדרה.

אבל בכל לילה, רגע לפני שנרדמתי, עלתה בי תחושה של החמצה. תחושה של ‘אוף‘ עוד יום נשרף ולא נהניתי איתם ועוד רגע הם יגדלו וזה יעבור כל כך מהר... ובסוף נרדמתי בהבטחה שמחר יום חדש ומחר יהיה יותר טוב.

ושוב עוד בוקר עלה, השעון צלצל וכמו בסרט מצאתי את עצמי שוב חווה את יום האתמול- שוב פעם רעש ובלגן, אחד לא רוצה ללבוש את החולצה ואחד לא מוצא את המחברת שלו...

ואני עוד בקושי הספקתי לפקוח את העיניים, לשתות קפה בשקט נראה כמו חלום רחוק, ורק מחכה שילכו כבר למסגרות. ואחר הצהריים אותו סיפור... מצאתי את עצמי בלופ של צעקות וריבים ונשימות עמוקות בכדי לא להתפוצץ.

ובשקט בשקט מתגנבת לה מחשבה של "למה אי אפשר להביא אותם ישר מהמסגרת למקלחת ולמיטה..." ואז ידעתי שאני צריכה שינוי. ושאני צריכה לגרום לשינוי הזה לקרות.

השינוי שבחרתי היה לקבל הדרכת הורים.

לקבל כלים שיעזרו לי לצאת מהלופ המתיש והאינסופי הזה.

הילדים שלי (לצערי) לא מגיעים עם ספרי הדרכה והבנתי שאני חייבת ללמוד איך להיות אמא נוכחת, אמא סבלנית ומכילה.

בהדרכה הבנתי דבר אחד חשוב- הם בסך הכל ילדים והם מתנהגים בהתאם. הם לא עושים לי שומדבר רע, הם פשוט הם.

קיבלתי כלים שסייעו לי בפתירת קונפליקטים בין אחים (ויש הרבה כאלה), איך לראות את הטוב בהם (ויש בהם המוווווון טוב!), איך לחזק כל אחד מהם בנפרד ולספק להם את הביטחון שהם זקוקים לו.

אז לא, לא הכל ורוד יד הרבה אפור באמצע.

יש ימים טובים יותר וטובים פחות, יש סיטואציות בהן אני עדיין מרימה את הקול או שאין לי כוח להקשיב או שאני עייפה ורק קוצה את השקט שלי. אבל זה בסדר! וזה מותר! ואני עושה את זה גם בלי תסכול ורגשות אשם.

למדתי להציב גבולות בצורה ברורה ולאכוף אותם ולהיות מוכנה יותר לשיח פתוח ומשא ומתן ובעיקר למדתי לאפשר. גם להם וגם לעצמי.

הצעד הבא המתבקש מבחינתי היה ללמוד איך להעביר את הידע הזה הלאה, כי הורות היא לא מקצוע או תפקיד זמני, היא תפקיד חיינו וכמו כל תחום- אנחנו חייבים ללמוד להתפתח ולהתקדם.

על הכותבת:
אלינור זוהר, אמא לשניים