להיות הורה זה תפקיד משמעותי ומרכזי שפעמים רבות מציב בפנינו אתגרים. להיות הורה שמתמודד גם עם מוגבלות פיזית, זה להתמודד עם אתגר כפול, כי הנכות משפיעה על התפקוד כהורים.
חמישה אתגרים עמם מתמודדים הורים עם מוגלות:
אין חכם כבעל ניסיון (אישי)
בתחילת ההיריון הראשון שלי מצאתי את עצמי בעיקר מתעסקת בשאלה "מה יהיה"? "איך נסתדר טכנית?", "איך נרחץ?" "איך נקפל עגלה?" כצעד ראשון מצאתי את עצמי מחפשת הורים מנוסים ממני שכבר מצאו פתרונות ודרכים יצירתיות. בסופו של דבר למדתי שהדרך הטובה ביותר עבורי היא ללמוד תוך כדי תנועה לאט לאט, להבין איזה פעולות אני יכולה לעשות בעצמי, ובאיזה פעולות אני זקוקה לעזרה של אדם נוסף. זה בסדר להתייעץ וללמוד מאחרים אבל בסופו של דבר האדם הוא המומחה הגדול לגבי עצמו, תסמכו על עצמכם.
מהות התפקיד ההורי
כאמא צעירה בחופשת לידה גם אני מצאתי את עצמי לא אחת בפעילויות שונות לאימהות ותינוקות קטנטנים. רק שלא ידעתי שרובן ידרשו ממני ישיבה ממושכת על הרצפה משימה מאתגרת עד כמעט בלתי אפשרית עבורי. קשה לתאר את חוסר האונים שמתעוררת בסיטואציה שכזו ואת מה שזה גרם לי לחשוב על עצמי כאמא. רק שנים לאחר מכן כשלמדתי את התיאוריה האדלריאנית והבנתי את מהות התפקיד ההורי שנוגע בשאלה ערכית- חינוכית "איזה אדם בוגר אני רוצה שהילד שלי יגדל להיות?" הצלחתי להחליף את הרגשות האשמה ברגשות חיוביים. כשמסתכלים על התפקיד ההורי ככזה שמטרתו הנחלת ערכים והקניית מיומנויות לחיים מבינים שאפשר לעשות את זה גם עם מוגבלויות מורכבות. המציאות מראה שילדים להורים עם מוגבלות הם ילדים עצמאיים, כי פשוט אין מי שיעשה במקומם, רגישים לאחר, אמפתיים, אוהבים לעזור כל אלה ועוד הם ערכים שנוכחים באופן טיבעי במציאות חייהם. וזה רווח נקי של מציאות מאתגרת.
תהיו מודל חיובי לחיקוי
הורים הם מודל לחיקוי עבור הילדים. הילדים מסתכלים עלינו ולומדים מאיתנו ולכן, לאופן שבו אנחנו ההורים מתנהלים עם המוגבלות שלנו יש השפעה גדולה על העמדה שהילדים יגבשו על המוגבלות. ילדים שיחוו הורים שרוב הזמן, מתנהלים בחיים ממקום חיובי של התמודדות, של התמקדות במה שכן אפשרי למרות הקשיים, יש סיכוי טוב יותר שיפתחו עמדה חיובית כלפי המוגבלות של הוריהם, ידעו לזהות בה את היתרונות, ולא יתביישו בה.
בקשו עזרה מהילדים
כמי שנולדה עם מוגבלות פיזית, מגיל צעיר מאוד פיתחתי רצון עז להוכיח עד כמה אני יכולה. במקום הזה בקשת עזרה הפכה להיות דבר אסור בתכלית האיסור כי אז אני מודה שאני לא יכולה. אני מודה לאורך כל חיי אני מנהלת מערכת יחסי אהבה- שנאה מול בקשת העזרה לעיתים קל לי יותר ולעיתים זה מאתגר יותר. כאמא לא אחת אני מבקשת עזרה מבנותיי שבגילן הצעיר יש לא מעט דברים שהן יכולות לעשות טוב יותר ממני. גם כאן התיאוריה האדלריאנית נחלצה לעזרתי והבנתי שלאפשר לבנות להיות תורמות ומועילות בבית דרך בקשת עזרה מחזקת את הצורך שלהן לגדול ולהתפתח ולהרגיש שייכות ומשמעותיות בבית. וכן למדתי שאין אדם בעולם עם מוגבלות או בלעדיה שמסוגל לעשות הכל תמיד ולכן לבקש עזרה זה נורמלי ואנושי וכך גם אני.
דברו על זה
יש רגעים בהורות שהופכים להיות רגעים מכוננים. רגע כזה עבורי היה אותו בוקר שבו ביתי בת השנתיים ועשרה חודשים שאלה אותי בדרך לגן "אמא, למה את הולכת ככה"? הרגשתי שהיא זרקה עלי פצצה. לקח לי רגע להתעשת ועניתי "כי נולדתי עם בעיה ברגל" העובדה שאנו אנשים עם מוגבלות מאוד נוכחת בבית הן פיזית מעצם העובדה שיש לנו אביזרי ניידות כמו כיסא גלגלים וקביים ויותר חושב מזה ברמת השיח. מהרגע הראשון דיברנו עם הבנות, ענינו על כל שאלה בצורה תואמת לגיל, ודאגנו תמיד לתווך להן את המציאות שבה יש דברים שאמא ואבא לא יכולים לעשות והן למדו מהר מאוד כיצד מצופה מהן להתנהג. זוית נוספת של השיח על המגבלה היא הלגיטימציה להביע כעס, תסכול, קושי לנוכח המגבלות, בדיוק כמו שאנחנו לפעמים מתוסכלים או כועסים גם לילדים חשוב שנאפשר מקום לאורר את הרגשות הקשים שלפעמים עולים ושנהיה חזקים מספיק להכיל ולהחזיק את הרגשות יחד איתם.
על הכותבת:
נטלי בר-אור, עו"סית,
מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר
ואמא עם שיתוק מוחין.
מנחת סדנת "הורות, מוגבלות ומסוגלות" במרכז העירוני להורים ומשפחה ברחובות שתחל ב-8.3, ומיועדת להורים עם מוגבלות.
עוד באותו נושא
המחבלים שביצעו את הטבח האכזרי ב-7 באוקטובר, נשאו מצלמות שתיעדו את הזוועות שביצעו. התוכן אלים וקשה לצפייה, אך ממשיך להתפרסם ברשתות ולהיחשף לציבור, לעיתים גם לילדים שאינם מסוגלים להתמודד עם מראות כאלה.
ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!
התגובות שלכם ...