משחק הדיונון - להרשות או לא להרשות? זו השאלה

משחק הדיונון הפכה לדבר החם שכולם מדברים עליו, על אחת כמה וכמה כשעושים שימוש באלמנטים מהתוכנית כדי "ללעוג" לרשתות החברתיות שקרסו או כדי לציין את חודש המודעות למאבק בסרטן השד. כולם משתפים את התכנים וכולם מדברים עליהם.

מה שממעטים לדבר עליו הוא האחריות ההורית שלנו.

האם אנחנו צריכים לאפשר לילדים שלנו לצפות בתוכנית הזאת, או לאסור עליהם. דילמה רצינית כשמדובר בתוכנית הכי נצפית בנטפליקס בעולם. כן, קראתם נכון, התוכנית הכי נצפית בעולם.

טוויסט בעלילה

עלילת התוכנית מזכירה תוכנית ראליטי בה מתמודדים שונים בגילאים מגוונים מתחרים בכל מיני משימות ומטלות כאשר המתמודד האחרון, זה שצלח את כל המשימות, זוכה בסכום כסף אסטרונומי ואילו מי שנפסל יוצא מן המשחק בידיים ריקות.

עד כאן, אפשר לחשוב שמדובר בתוכנית חביבה המתאימה לכל המשפחה. אבל כאן מגיע הטוויסט בעלילה והיא.... מי שנפסל, לא יוצא מהמשחק, אלא מוצא להורג בצורה מאוד אלימה וגרפית. ולא ארחיב בתיאורים מהסיבה הפשוטה שאני מרגישה שעבורי כאדם מבוגר, התכנים במשחק הדיונון מזמן עברו את גבול הטעם הטוב.

אל תהיי אמא הסטרית, זה רק טלוויזיה

אבל זה רק טלוויזיה, אומרות לי בהתלהבות חברות שכבר ראו את הסדרה. זה לא אמיתי אז אין מה לדאוג, אל תהיי היסטרית. והתשובה שלי היא שנכון, זו רק טלוויזיה. טלוויזיה שלנו המבוגרים אולי קל לעשות את ההבחנה בין מציאות ודמיון, אבל ילדים לא מסוגלים להבין מה קורה שם מכמה סיבות:

1. מדובר בסדרה קוריאנית מתורגמת עם כתוביות. בואו נודה בזה שהילדים שלנו לא מתעכבים עליהן, לא קוראים אותן והם פשוט מרותקים למסך, לריצודים, לתמונות שמתחלפות עוד לפני שהספיקו למצמץ.

2. הילדים מבינים אך ורק את הפשט ולא את הדרש. הם לא מבינים את השאלות המוסריות העולות מכל פרק ופרק, מהדיאלוגים ומהסיטואציות השונות שחווה הדמות הראשית.

תוכן כזה אלים, כזה גרפי המעורר שאלות מוסריות – אינו מתאים לילדים.

If you can’t beat them, join them

ואולי בעצם, כן צריך לאפשר להם לצפות למרות הכל? הרי הם חוזרים הביתה ואומרים אמא, כולם רואים ורק אני לא. זה בלתי נמנע. הרי אם הם לא רואים בבית, הם יראו אצל חברים ויסתירו את זה מאיתנו.

יש אימהות שגילו ממש במקרה שהילדים שלהם ראו את הסדרה ללא ידיעתן ואף הגיעו לפרקים מתקדמים בתוכנית וכשהן שאלו את הילדים למה צפיתם בתוכנית הזו? הילדים ענו אנחנו יודעים שזה לא אמיתי, זה רק טלוויזיה.  

אני מכירה כמה אימהות שהשאירו את הבחירה בידי הילדים שלהם והסבירו הסדרה הזו עלולה להפחיד ולגרום לסיוטים והילדים בתגובה ענו: זה בסדר. אני אתמודד.

שמעתי על אמא שהסבירה לבן שלה שהכל הצגה, שהדם זה קטשופ ושבסוף כל המתים קמים לתחייה וחוזרים הביתה בסוף יום הצילומים.

אבל בחיים האמיתיים, זה לא רק טלוויזיה ומי שנהרג, לא חוזר מן המתים.

צריך לשים לזה סוף

אז נכון, ילדים רוצים להרגיש מקובלים, ילדים רוצים להיות כמו כל שאר החברים, אבל אנחנו כהורים צריכים לחשוב איפה עובר הגבול שלנו? איפה אנחנו אומרים לילדים שלנו עד כאן! את התוכנית הזו אתם לא רואים ולא אכפת לי מה החברים שלך אומרים.

אני חושבת שהאחריות על בחירת תוכן מותאם גיל צריכה לחזור אלינו ההורים, אני חושבת שאנחנו חייבים לקחת בחזרה את המושכות, להיות עם היד על הדופק ולא להסכים לכל דבר שהילדים רוצים רק כי הם רוצים להיות כמו כולם.

לא רחוק היום בו אחד מערוצי הטלוויזיה ישדר רצח בשידור חי והילדים שלנו יאמרו, לא נורא זה רק טלוויזיה והם ימשיכו לבהות במסך, כמו רובוטים, חסרי רגש וחסרי שיקול דעת.

על הכותבת:
ליבי ברגמן,
אמא לשלושה ושותפה במשרד יחסי ציבור
www.facebook.com/chenikrupniklibbybergmanpr