האם ריבוי מחמאות פוגע בילדים והופך אותם למפונקים או משפר את הבטחון העצמי שלהם?
יש הטוענים שריבוי מחמאות לילד אינו בריא להתפתחותו. שאם נמטיר עליו מחמאות במינון גבוה מדי, הוא יתמכר לכך או יהפוך למפונק, מה שיפגע ביכולתו להתמודד עם החיים ה"אמיתיים", שאינם שופעים תמיד בהצלחות ובמחמאות.
סביב נושא המחמאות יש פחד שאיני יכול להסבירו באופן מלא, שגורם להורים רבים לחשוב שיש להחמיא לילדים באופן מדוד ושלא כדאי "להגזים". לעתים הדבר נובע מהרגלים או מחינוך שההורה קיבל בעצמו, ולעתים מתסכולו של ההורה שבעצמו לא קיבל מחמאות רבות מהוריו.
מיותר לציין, אבל אציין בכל זאת, שהורה המתקשה להעריך את עצמו ימצא את האופציה הזו בעייתית ולא מתאימה, מכיוון שבתוך תוכו חסרה החוויה הזו, התומכת בהערכה העצמית שלו. להורים יש נטייה לשכפל את מה שקיבלו ולהעבירו הלאה.
מה דעתכם על ההרגלים שאתם מעניקים לילדכם ושאותם ימשיכו ויעבירו הלאה?
האם תרצו שהשושלת שממשיכה אחריכם תצטיין בהענקת מחמאות רבות לילדים שבתוכה?
אני ממליץ להורים להתרגל להחמיא לילד בכל פעם שעשה דבר מה שאינו חורג מחוקי הבית, במיוחד בכל מעשה שיש בו יצירה או יוזמה כלשהי.
ציור, כל ציור, ראוי למחמאות רבות ולהתפעלות. גם אם אתם חושבים שהציור הזה הוא כלום, שהוא "סתם קשקוש", שהוא "ממש לא יפה", שהוא למעשה "שום דבר" מבחינה אסתטית ואמנותית. גם אז מתפקידכם להחמיא לילד שלכם, ורצוי שתעשו זאת מתוך התפעלות.
הביטוי "כל הכבוד" מומלץ שייאמר פעמים רבות ככל הניתן, ולא רק כתגובה למשהו יוצא דופן ומדהים שעשה הילד, ולא רק כשהוא מצליח לעשות דבר מה שלא ידע לעשות לפני כן. על כל מעשה שיש בו יוזמה, יצירה, התקדמות, חזרה על אותה יצירה. ככל שתרבו לתת חיזוק חיובי, כך תגדל הערכתו העצמית וביטחונו העצמי של הילד בכך שמעשה ידיו נהדר.
יש אנשים שחושבים שמרבית הפרסים והדברים הטובים בחיים מגיעים רק אחרי מאמץ גדול או רק אחרי הישגים משמעותיים מאוד. במילים אחרות, אם עבדת מאוד קשה, אזי אתה ראוי למחמאות, ובוודאי אם הגעת למקום הראשון או הפגנת ביצועים יוצאים מן הכלל. "כל הכבוד" במקרה הזה ניתן כפרס מיוחד על מעשים יוצאי דופן.
בבואנו לגדל דור חדש של ילדים יצירתיים ומקוריים יותר, כדאי שנשנה קצת את הפרדיגמה הזו, המעודדת מעט ילדים לעשייה וליוזמה מכיוון שהיא מטפחת מעטים ויוצאי דופן ואילו את השאר מותירה בצד, באופן גורף ובולט.
מחמאה היא לא רק ציון הערכה על משהו, אלא חיזוק חיובי משמעותי ורב השפעה.
והכל מתחיל בנו. ישנם מבוגרים רבים המתקשים לקבל מחמאות, ומן הסתם יתקשו גם להעניק מחמאות לאחרים. ישנם הורים שקיבלו מעט מדי מחמאות מהוריהם והתרגלו לעובדה שמחמאות לא ניתן לתת (וגם לקבל) באופן נרחב, אלא רק במצבים מאוד מיוחדים. כאילו קיים "תקציב" מחמאות מצומצם ויש צורך לברור את השימוש בו לפני שיסתיים.
מחמאה, כאמור, היא בעיקר חיזוק חיובי. חיזוק חיובי מוגדר כדבר מה נעים שניתן לאחר פעולה מסוימת ושגורם ל"חיזוק הפעולה", דהיינו - להגברת הסיכוי לחזרה על הפעולה. ילד שמקבל משהו נעים, אם פיזי ואם נפשי, מייד לאחר פעולה מסוימת, מבין שזו פעולה "טובה" ו"ראויה", לכן ישמח לעשות אותה שוב. לאחר מספר אירועים דומים בהם יקבל את החיזוק החיובי, כבר יפנים את העובדה שזו פעולה שכדאי לבצעה יותר ויותר פעמים.
היעדר חיזוק חיובי עלול לגרום לפעולות מסוימות להצטמצם ואף להיעלם.
בכל אחד מאיתנו קיים גרעין יצירתי עם כמיהה לביטוי ולהגשמה עצמית ייחודית מלאה ככל הניתן. תשוקה זו אוניברסאלית ומורגשת יותר אצל האדם ככל שהוא מתפתח ומתרחק מחוויית ההישרדות הבסיסית של להביא אוכל וכסף לביתו. הכמיהה לביטוי היצירתיות האישית מובילה את בני האדם לחיפוש, לשאלות, לסקרנות, להתעניינות, לניסיונות וגם להישגים כבירים.
את הגרעין היצירתי, זה שאנו כל כך רוצים להביא לחיינו ומהר ככל הניתן, מפעילים בהצלחה בין השאר על ידי ריבוי מחמאות. ריבוי מחמאות, וכל המרבה הרי זה משובח, זהו מוקד רב כוח הקיים בכל אחד מאיתנו. אך הוא עדין מאוד, שברירי ופגיע וזקוק למלאי עמוק של חיזוקים ומחמאות כדי לבסס את מקומו ולהעיז להגיח. גם לאחר שהיצירתיות מצליחה לפרוץ החוצה – היא זקוקה לתחזוקה שוטפת של חיזוקים חיוביים כדי להמשיך לנוע. זהו אחד מגורמי ההנעה הבסיסיים והחשובים של היצירתיות האנושית.
לפי כללי התורה הפסיכו-קריאטיבית ושנות טיפול באמצעותה, אוכל לומר בבטחה: ככל שמרבים בביטויים עצמיים של "כל הכבוד", עולה הביטחון העצמי, היכולת להוציא דברים אל הפועל, ויחד עם אלה משתפרת חוויית היומיום והגוון שלה שמח יותר.
את ההכרה בחשיבות המחמאות לא צריך להשאיר במישור התיאורטי בלבד.
בשבוע הקרוב הרבו ככל יכולתכם בביטויים עצמיים של "כל הכבוד לך", "אני מאוד מעריך את מה שאתה עושה", "אני גאה בך" ודומיהם. עדיף להגזים במקום לקמץ בנושא הזה. אמרו זאת לעצמכם מול המראה, בעודכם הולכים, נוהגים, אוכלים, ואפילו אם תרצו, בעודכם עושים אהבה עם בן/בת הזוג. החמיאו לעצמכם ללא הרף, ורצוי אף בהתלהבות, צחוק ושמחה.
ככל שתתרגלו, תעבירו את זה גם ללא מאמץ לילדיכם. לא רק שתגבירו את הפידבקים החיוביים אליהם, אלא גם תשמשו דוגמה ומודל להורים שמעריכים את עצמם, שמטפלים בעצמם ושמעודדים את עצמם.
לתת מחמאות לילדינו זה בעצם לתת מחמאות לעצמנו!
אנחנו תופסים את ילדינו, ובמידה רבה של צדק, כשלוחה שלנו, כהמשך שלנו, כתוצר בית הגידול שפיתחנו בעצמנו. אם אנחנו מחמיאים למי שקיבל מאיתנו את החינוך וההכוונה, אזי אנו אומרים לעצמנו "כל הכבוד". והנה, אנחנו מרוויחים פעמיים – ילדינו מרוויחים מנה של חיזוק ותמיכה, ובו-זמנית גם אנו זוכים, מתוך עצמנו, בתחושת אישור ואופטימיות על הדרך בה גידלנו את ילדינו ועל המשפחה שאנו יוצרים.
על הכותב:
ד"ר פינקי פיינשטיין, פסיכיאטר "אחר",
מנחה סדנאות עם דגש על גילוי היצירתיות הייחודית בכל אדם,
מנהל המרכז לציור אינטואיטיבי בתל-אביב.
מחבר הספרים: "איך לגדל ילדים יצירתיים ושמחים יותר", "רגע לפני הפסיכיאטר", "ריפוי בציור אינטואיטיבי", "סרטן – יצירת חיים".
עוד באותו נושא
להיות הורה הנו תפקיד שמתחיל בלידת התינוק ולא מסתיים לעולם. קל זה לא. ממש לא. אז מהם הדברים שכל הורה מתחיל או הורה שבדרך חייב לזכור?
ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!
התגובות שלכם ...