דור הריטלין: ילדים על סמים – חלק א

רבים מהילדים שהיום נוטים לכנותם ילדי אינדיגו, ילדי קריסטל או ילדי הקשת זכו במתנות נדירות ויקרות מפז: זיכרון פנומנאלי, כישרונות אמנותיים, יכולות ריפוי ואינטואיציה להבין את הנזקק, הבנה עמוקה בתחומי המתמטיקה והמדע בכלל וכוח אדיר לממש בצורה אחרת ושונה את הפוטנציאל הגלום בהם.

בעקבות השוני שלהם, עושים המבוגרים האחראים עליהם הכל, בהדרגה ובשיטתיות, כדי להשתלט על מוחם ולהתאימו לאמות המידה ה"נורמליות".

משום מה קל לנו להבין את תהליך שדרוג המחשבים שאנו יצרנו מאשר להבין את תהליך "שדרוג" בני האדם על ידי כוח אחר, גדול בהרבה מאתנו. זו הסיבה שאנו נוטים לשים תוויות מוטעות על תופעות שעדיין לא נמצא להן שם. הפרעת קשב-היפראקטיביות-וריכוז (ADHD), הפרעת-קשב-תקשורת-וריכוז (ADD), אוטיזם ועוד ועוד – כל אלה הן תוויות שהפכו שגורות מדי בפינו.

יותר קל לפנות לפתרון התרופתי והסמים הקשים שניתנים תחת כותרת "תרופה להפרעת קשב וריכוז".

מעטים בחברה מעזים לתהות איזה עתיד צפוי לילדים המטופלים בתרופות המשפיעות על התנהגותם מגיל צעיר כל כך. הגיל ירד היום לגיל 3 - כבר בגני הילדים מוצבות דרישות לתת סמים שמוגדרים בכל בית מרקחת כסמים קשים ומוחזקים בנפרד בארון מיוחד ככאלו תחת ההגדרה סם קשה ומסוכן.

למרות זאת, ציבור המורים, המחנכים וההורים בוחר במודע להתעלם מנורות האזהרה המאותתות מכל עבר. לאף אחד אין שום רצון לדון באמת בהשלכות החמורות של התלות בתרופות מסוג זה שהם יוצרים בילדים.

הצורך להרעיל ילד בזמנים קשים נובע לא ממצבו של הילד ובוודאי שלא מחוסר תשובות בריאות אחרות למצבו היות והתשובות לכל הבעיות שקשורות לסיבות מדוע ניתן ריטלין נמצאות בקלות בכל קופות החולים וללא יוצא מן הכלל במחלקת הרפואה המשלימה בתחום ההומאופתיה.

רק מעטים הם ההורים לילדים המוגדרים כסובלים מהפרעות קשב והתנהגות אשר לא נכנעים ללחץ המופעל עליהם ויוצאים למלחמה כמעט חסרת סיכוי במערכת. ורק מעטים מצליחים לגבור על האיום מפני סילוקו של ילדם מבית הספר בגלל בעיות התנהגות.

אני, יש לציין, הייתי ילדה שלקתה בהפרעות קשב וריכוז חמורות.

לקיתי גם בגמגום. לקיתי גם באובדן זיכרון חמור. אף פעם הורי לא שקלו לתת לי תרופות שהינן תחת הגדרת סמים כדי לזרז תהליכי החלמה ולעשות לעצמם את החיים קלים יותר. לכולם הרי ידוע מתן הסמים נועד בגלל סיבה אחת בלבד. הרי התרופות לא מחלימות הן יוצרות תלות לכל החיים.

מדוע אני אומרת שהן לא מחלימות ומהי תרופה מחלימה?

תרופה מחלימה היא תרופה שאחרי מתן שלה יש הטבה ניכרת של לפחות חמישים אחוז ויותר לטובה במצבו של החולה ואחרי הפסקת הלקיחה שלה המצב והשיפור נשארים סטאטיים וזה אומר שהוא אכן החלים.

התופעות נעלמו, הבעיה נעלמה, הוא חזר למצבו הטבעי כפי שהיה לפני שחלה.

במקרה של מתן סמים כגון ריטלין קונצרטה וכל השאר אין החלמה, הילד נשאר לצמיתות תלוי בתרופה היות ואם מורידים את המינון שלה כל הסתמינים של המחלה שלו חוזרים למצבם המקורי. זה אומר שבעצם לא היה אף פעם ריפוי המשורש.

מכאן קל להבין שאף הורה, אחות, רופא מטפל, מומחה או מחנך שדורש מתן של תרופה כזאת לא עושים את זה ממניעים טהורים אלא פשוט כי קל יותר עבורם לשלוט ולתפקד עם ילד שהוא רגוע ברמה של זומבי. שחלק מהמוח שלו פשוט מנוטרל והוא עצמו על ניוטרל. הוא לא יכול להתנגד, הוא הופך לחלש וחסר זיהוי עצמי, הוא מפסיק לדרוש, הוא מפסיק להשמיע קול. בדיוק כפי שהראו הפינג פלויד בסרט שלהם על ילדי הרובוט שנוצרים ומוכנים בשורה לתוך מטחנות בשר. הם צפו את עידן הרובטיות והשליטה בילדים. עידן השליטה במוח של הילדים הם ציירו בסרט באמצעות הלבשת כל הילדים בסרט במסיכות לבנות חסרי זיהוי חסרי פנים חסרי קול.

איך נשמור על הפוטנציאל המוחי של הילדים בלי לסמם אותם?

נשאלת שאלה החשובה ביותר עבור הילדים בעולם כולו היא שאלת מיצוי היכולת והפוטנציאל הטמון בהם מלידה, מבלי להרוס את הכלי הנהדר ביותר שיש להם – המוח – ומבלי שינצלו לרעה את התלותיות של הילד, החוסר ידע שלו, אי-יכולתו כילד צעיר להתנגד לסם שנכפה עליו.

לכן אני רואה זאת כשליחות בשמם של הקטינים, חסרי האונים מול המערכת השולטת: רצוני הוא שלא ינוצל חוסר שוויון הכוחות בינם לבין מקבלי ההחלטות.

אז איך אפשר לשמור על הפוטנציאל המוחי של הילדים, שכן אומה או מדינה שאינה יודעת לנצל בצורה הטובה ביותר את אוצרותיה לטובת הפרט והכלל מבזבזת את משאבי האנרגיה שלה -את המוחות האנושיים לשווא, ומכלה את תוצרתה היקרה ביותר מתוך בורות וחוסר מודעות. ילדים, הנם חומר הגלם אשר בעתיד יהפוך למקור העיקרי ממנו המדינה שמגדלת אותם תיזון, הן בתחומי הכלכלה, החקלאות הרפואה והמדע, והן בתחומי האמנות והיצירה. כממציאים בכול התחומים.

ילדים הם עידן המחר של התודעה והמוח. אם נעשה את ההקבלה בין שדרוג מחשבים ומכשירי אלקטרוניקה, נבין שגם היקום עסוק בשידרוג תמידי של הקצב והכיולות של המוח האנושי -ואם מי מהמבוגרים אל עומד בקצב הזה -זה בגלל שהוא מיושן וחסר מידע חדשני ולא בגלל שצריך להשתיק את אותו ילד -כביכול היפראקטיבי שרמת הצרכים שלו שונה וברמה שונה משל אלו שיצרו אותו -הוריו ומוריו. אך לא שונה מהיצרן המקורי -היקום האלוהי.

אז מה דרוש כדי שנתעורר, נפקח עיניים, נלמד, נסיק מסקנות ונימנע מהטעות הזאת?

הורים מכנים שלב זה של מחיקת האינפורמציה ממוחם של ילדיהם (כמו מחיקת אינפורמציה מהדיסק הקשיח במחשב הביתי שלנו) "שלב החביון והשתיקה", או במלים עממיות יותר – "שלב הזומבי"... הילד מתפקד בכוחות אינרציה פנימית מינימאלית הדרושה לו, הוא מסתובב ערני אך במצב של "חצי-קומה", כל הווייתו נתונה תחת שפעת חומרים משתקים ומדכאים.

המשך בכתבה הבאה.

על הכותבת:
אדית מרלין דניאל
דוקטור ברפואה משלימה D.A.M. Ph. D & ַַMBMD
https://drnorma.wixsite.com/health
מנהלת פורום הומאופתיה והומאופתיה הפרעות קשב וריכוז
https://www.infomed.co.il/forum-184/
https://www.infomed.co.il/forum-345/

** ד"ר אדית אינה רופאה MD - הטיפים שהיא מציעה אינם מחליפים אבחון, בדיקות וטיפול רפואי. כל המלצה צריכה להישקל ולהיבחן עם רופא מומחה.