רק ממתק אחד ביום!, טוב, אולי שניים...

באחת מהפעמים, בקניותיי בסופר מרקט, הייתי עד לשיחה בין אם לביתה, שהתנהלה כך: "אני מרשה לך לבחור רק משהו אחד" אמרה האמא ומיד קיבלה פרצוף זועף מביתה הקטנה. המבט הלא מרוצה התחלף במהרה בבכי ותנועות גוף קפוצות. אחרי מסע שכנועים קצר מצד האם, בניסיון להרגיע את הבת, הבטיחה לה שתוכל לבחור שניים.

הסיטואציה הזו אינה מקרית וחוזרת על עצמה במקרים רבים עם ילדים קטנים ועד נערים בגיל ההתבגרות.

אנחנו מנסים לנסח לעצמנו חוקים ועקרונות, אך זזים מהם יחסית בקלות כאשר אנחנו מול הילדים.

אז למה זה בעצם קורה?

חשוב להבין שגבולות זה לא נגדם

הרעיון של הצבת גבולות צריך לעבור מחשבה עמוקה, מה הם גבולות? במה אנחנו מאמינים כשאנו מציבים אותם? וכיצד מציבים אותם בצורה הגיונית?

אלו הן שאלות, שהורים צריכים למצוא להן תשובות, בטרם הם מנסחים ומציבים את הגבולות. העיקרון הבסיסי, הוא הבנה שילדים זקוקים לגבולות והללו עוזרים להם להתאים את עצמם למציאות. הגבול הוא שדה אימונים, שמכין אותם לחיים עצמם ובכך חשיבותם.

כאשר אנחנו מציבים גבולות בצורה הגיוניות, אנחנו עוזרים לילד להאמין בעצמו ובסביבה ומחזקים אותו.

אנחנו מונעים מרגשות אשם

"אני לא יכולה לראות אותה בוכה"

המשפט הזה ודומיו, ממצים היטב הרבה ממה שחולף במוחם של הורים, כאשר פוגשים בתסכול אצל הילד. ישנה מאין אמונה, שאנחנו חייבים לדאוג שהילד יהיה מרוצה, וכי תפקידנו הוא לסדר לו את המציאות, בכל פעם שהוא פוגש מציאות בלתי רצויה. חלק מזה נשען על דפוסים שגויים, כגון: "כשהייתי ילד היה לי חוסר, לכן אני לא אחסוך מילדיי כלום." או " אני לא רוצה שירגיש מקופח." יש לנו, ההורים, קושי להחזיק תחושה שהילד מתוסכל. גם כאשר אנחנו מבינים שהדבר תורם להתפתחות הילדים, נעדיף "לפצות" מאשר להתמודד. בעקבות זאת, לבטח אנחנו מגדלים ילדים, שתפיסת העולם שלהם היא "אני במרכז" ו"מגיע לי". פעמים רבות, התוצאה היא גישה חלשה כלפי החיים וחוסר יכולת להתמודד עם ההתמודדויות הכרוכות בהם.

אז איך כדאי להציב גבול?

ראשית, החליטו והיו החלטיים. אם הצבתם גבול, שאלו עצמכם, מדוע? במה הגבול נכון לילד? מרגע שהחלטתם, היו שלמים עם הגבול שהצבתם ושימו עליו דגש. הראו הבדל מהותי בין מקומות בהם אתם גמישים, לבין מקומות בהם אתם נחושים.

שנית, נקטו תקיפות אדיבה- גבול יכול לצלצל כמשהו כוחני, אך ההפך הוא הנכון, אם הגבול ממומש בצורה נכונה. עלינו להיות תקיפים כלפי עצמנו, (החלטתי ואני עומד בזה) ואדיבים כלפי הילד, (מבין שאתה מאוכזב, אבל סומך עליך שתתגבר). כך, אנחנו עיקשים לגבי ההחלטות שלנו, אבל דואגים לתווך לילד את הגבול בצורה חיובית.

כמו כן, אל תרבו במילים - זו אחת הטעיות הנפוצות. אנחנו מציבים גבול, הילד מתווכח, ואנחנו נכנסים למשא ומתן. לאט לאט אנחנו בעצמנו מתעייפים ולבסוף מתפשרים כדי שיהיה לנו שקט.

הורים רבים אומרים לי, "הוא חופר עד שמשיג". האמת היא שהוא עושה זאת בגלל שלמד
 א. שהוא יכול ב. שזה מצליח.

גבול מוצג במעט מילים, תוך הבהרה ברורה ונעימה, שאני החלטתי ושאין משא ומתן על זה. חזרה על מתודה זו, פעם אחר פעם, תחזק לילד את התחושה שההורה נחוש ושאין טעם "לחפור".

הלמידה הזו מתחילה בגיל צעיר, ומכאן, בגיל ההתבגרות קל יותר, כי הילד כבר רכש למידה באשר להלך הרוח של הבית ועמדת ההורים.

אז זכרו: גבולות הם בעד הילדים ולא נגדם, חזקו את עצמכם בתפיסה זו, החליטו מה חשוב ועקרוני לכם ועמדו על זה.

על הכותב:

רועי אזולאי,
מנחה הורים, מאמן אישי ומרצה במוסדות חינוך
בוגר מכון אדלר, בעל תואר B.A במדעי הרוח והתמקדות בפסיכולוגיה, ותואר M.A בחינוך