מה את יותר: אישה או אמא?

אתחיל בסיפור קצר על מלך ומלכה שחיו בתקופתו של בודהה.

יום אחד שאל המלך את המלכה: האם יש משהו אשר יקר לך יותר מעצמך?

ענתה המלכה: אני יקרה לעצמי מכל. ומה איתך מלכי? האם יש משהו או מישהו אשר יקר לך יותר ממך? ענה המלך: אני יקר לעצמי מכל.

חילופי הדברים בלבלו את המלך, והוא הלך אל הבודהה וסיפר לו את הנאמר.

וכך השיב לו הבודהה: גם אם תבדוק ותחקור בכל העולם, לא תמצא מישהו שיהיה יקר לך יותר מעצמך, מכיוון שאלו שיקרים לעצמם, לא ירעו לעולם.

מה הקשר בין הסיפור לבין אימהות?

שאלה טובה. יש שיגידו שלאהוב את עצמנו קודם כל והכי הרבה זוהי תכונה אנוכית, אפילו נרקיסיסטית. אבל לא זו הכוונה. כי אנוכיות מזיקה לנו. לעומת זאת, כשאנו יקרים לעצמנו אנו עוזרים לעצמנו להשתחרר מהנוקשות שלנו כלפי עצמנו. הרצון לשלמות, הצלחה, ביקורת עצמית. אנחנו מפתחים חמלה עצמית ויכולים לתת דוגמא לסביבה שלנו לאהבה עצמית שמגיעה ממקום בריא ומקבל.

"אבל הילדים יקרים לנו יותר מכל!"

כשאנו הופכות להיות אימהות, פעמים רבות אנו רוצות להיות אימהות מושלמות. שהכל יהיה מתוקתק ומסודר. הילדים הם היקרים לנו מכל ואנחנו נעלמות בתוך הציפיות הגבוהות שאנו מציבות לנו ושוכחות להיות נוכחות בארוחה, במשחקים בשטויות שעושים ביחד.

בעולם של היום אנחנו עם הראש בעבודה, בזוגיות, בילדים, בהורים ולנו לא נשאר הרבה מרחב בתוך עצמנו.

אם לפני הילדים היינו נשים קודם כל ואפילו "נשים של-", עם לידתם אנחנו הופכות בן רגע להיות "אמא-של" קודם, ולפעמים בלבד.

זה שנאהב את עצמנו קודם כל לא אומר שלא נאהב את הילדים שלנו מספיק. להיפך!

כשאנחנו במרחב של קבלה, נתינה אישית, חמלה, כשאנחנו מתנהגות אל עצמנו כאל הדבר היקר מכל, אנחנו מפנות את המרחב גם אל האחר. אנחנו מבינות שכמו שלנו יש צרכים שאנחנו ממלאות, כך גם לאחר יש. ואז ההתנהגויות של האחר כבר לא אישיות "נגדנו", הן אישיות בעדו.

חשבו רגע על הוראות של דיילות בטיסה- אם חלילה קורה משהו ומסיכות החמצן יורדות, למי תשימו קודם, לעצמכן או לילד שלכן? האינסטינקט האימהי אומר לילד, קודם כל לדאוג לו, שיהיה בטוח. אחר כך אני. אבל ההוראות הן ברורות ויש להן סיבה. קודם כל את, כדי שתוכלי בכלל להיות שם בשביל הילד ולתפקד.

וכיצד ניתן להגיע למקום הזה? להיות יקרים לעצמנו?

בנוכחות, וזהו אחד האתגרים הגדולים ביותר בהורות, נוכחות הורית. הניסיון להיות הורים טובים ופעילים. הנסיון הזה עלול לתת הרגשה של צמצום המרחב האישי ותחושה של מתח ועייפות צורך גדול במרחב לנשימה.

ברגעים בהם אנו לא בנוכחות מתקיים מאבק, מאבק בין הניסיון להיות יקרים לעצמנו לבין להיות בשביל היקרים לנו. כשאנחנו לא בנוכחות לעצמנו נפספס פעמים רבות את הצרכים שלנו ושל הילדים. נהיה עסוקות בבקורת עצמית על כל הדברים שלא עשינו או איך עשינו את הדברים ונשכח שהמציאות היא היכן שאנו נמצאים. תרגול מיינדפולנס, התמקדות ויוגה מעודדים ומאמנים המוח להגיע אל הנוכחות, במהלך התרגולים אנו מגיעים לעיתים קרובות לתובנות ובהירות על עצמנו ועל איך שאנו תופסים את העולם.

ממש כמו מישהו שמדליק לנו את האור בשעות הערב לאחר שהחשיך ואפילו לא שמנו לב, ופתאום כשהאור נדלק הרבה יותר קל לנו לראות את הדפים ולא הבנו איך לא שמנו לב לכך שהחשיך.

על הכותבת:
אנווה רצון,
מנחת סדנאות, עובדת סוציאלית ומורה ליוגה