יום המשפחה - הכרת הטוב

יום המשפחה, שבעבר נקרא יום האם, הגיע אלינו על מנת להזכיר לנו להודות על המובן מאליו, על המשפחה שנמצאת לצידנו.

אבל כיצד מלמדים את הילד להודות ולהכיר טובה? האם בזכות היום הזה הילד פתאום יתחיל להעריך אותנו?

ובכן, לדעתי הכרת תודה היא עבודת חיים. ומלמדים זאת על ידי דוגמא אישית.

כאשר אני מבקשת מהילד שלי לעשות דבר מה, האם אני אומרת לו תודה או שאני רואה את זה כמובן מאליו? האם כשבן הזוג עושה לי איזו טובה אני זוכרת להוקיר לו תודה או שאני רואה את זה כמחוייבות שלו? והחמות או הסבתא, שפשוט חייבות לשמור לי על הילדים כי הם גם הנכדים שלהן....

ומנגד, כאשר קנינו לילד דבר מה והוא מתלונן - כיצד עלינו להגיב? כיצד נתייחס לתלונות של הילדים בין אם מוצדקות לדעתנו ובין אם לא?

מצד אחד אנחנו רוצים שהילד ישמח במה שנתנו לו. מצד שני חשוב שהוא גם ילמד לומר את דעתו.

לכן אני ראשית שומעת מה הילד רוצה לומר ולמה לדעתו זה לא טוב מה שקיבל/נעשה עבורו. ואז אני חושבת עם עצמי, האם הילד הזה צודק? האם הוא בדרך כלל מכיר טובה או שהוא מרבה להתלונן?

מובן שאם הילד צודק לדעתנו נוכל לשפר ולעזור לו לחוש טוב יותר. אך מה קורה אם לדעתנו נתנו די והותר והילד בכל זאת מתלונן? האמת היא שזה לא משנה. משנה מה הילד מרגיש לגבי זה. אם הילד שנתנו לו כל כך הרבה מתלונן תמידית, נצטרך לבדוק למה. האם אנחנו נותנים את מה שהוא רוצה לקבל או את מה שאנחנו רוצים לתת? האם אנחנו גם מוסיפים אמרה סביב הנתינה או שנותנים והולכים?

במצב של תלונה מצד הילד על משהו שאינו לשביעות רצונו אפשר להביע את התגובה האמפתית: "אני רואה שאתה לא אוהב את הנעליים שסבתא קנתה לך, זה בסדר שיש לך טעם שונה אך עדיין סבתא התאמצה לשמח אותך תאמר לה תודה ואנו נחליף לך את הנעליים למה שאתה אוהב יותר". בכך לא סתרנו את רגש הילד: "מה פתאום הנעליים כן יפות עלייך". לא האשמנו אותו: "קונים לך נעליים וזה מה שאתה אומר שאתה לא אוהב? זה לא יפה", אלא לימדנו אותו להכיר ברגשותיו, לפתח טעם אישי וגם להיות מנומס ולהכיר תודה.

חג משפחה שמח!

על הכותבת:
רעות פרץ,
הנחיית הורים אישית וקבוצתית
הצטרפו אלי בפייסבוק: רעות פרץ - הנחית הורים אישית וקבוצתית