הילד שלכם, שרק לפני רגע עוד שיחק בקוביות וחזר ביום שישי עם החלה שנאפתה בגן, עולה לכיתה א'. והוא לא היחיד שמתרגש.
ילדינו הקטנים עולים לכיתה א‘. אותם ילדים שעד לפני רגע עוד רצנו איתם בגן המשחקים, אותם ילדים עם כתר של נר במסיבת חנוכה וזר של פרחים על הראש וטנא ביד בחג השבועות, אותם ילדים שחזרו הביתה בכל יום שישי עם חוברת ציורים שהכינו רק לנו.
הקטנים שלנו כבר גדולים ולנו קשה עם זה.
אנחנו מאוד שמחים ומתרגשים בשבילם – הם גדלו לנו במהרה ויוצאים לדרך עצמאית שפחות תלויה בנו ומצד שני – מפחיד אותנו לשחרר אותם... הם קטנים!
עזבו רגע את המעבר של הקטנטנים ממסגרת הגן החמה האוהבת והמוכרת לסביבה חדשה, קשוחה ודורשת יותר. מה קורה לנו כהורים במעבר הזה? אנחנו נורא מתוחים. מצד אחד נרגשים, מתלהבים ומחכים לרגע הזה עם דמעות של אושר וגאווה ומצד שני, המחשבות והמתח לא עוזבים אותנו לרגע והם מתחילים בערך לקראת סוף השנה האחרונה בגן, נמשכים לכל אורך החופש עד לרגע הזה בו הקטנים שלנו יחצו את שער הבלונים וישירו את "שלום כיתה א‘ ". זה יגמר שם? סביר להניח שלא.. עד שלא נראה אותם חוזרים מחויכים ומרוצים, מסודרים חברתית ושולטים בחומר הנלמד כנראה שלא נרגע.
אם אכן קיים החשש - הוא טבעי.
קשה לנו להשלים עם העובדה שהקטנים שלנו כבר גדולים ושהגיע הרגע לאפשר להם לפרוח ולהתפתח. אנחנו מתוחים, פוחדים מהעתיד לבוא במיוחד אם אלו ילדינו הבכורים, אנחנו כבר מריצים בראשנו עשרות סיטואציות אפשריות ורובן מלחיצות אותנו עוד יותר. אנחנו סומכים עליהם ומאמינים ביכולות שלהם ועדיין קשה לנו לשחרר אותם לעולם ולצייד אותם ב"תיק" של כלים וכישורים שיעזרו להם בתחילת דרכם העצמאית. קופצות לראשנו שאלות כמו "האם ידע איפה השירותים וילך כשצריך?", "האם יבין שעליו לשבת בכיתה ולהקשיב למורה?", "מה יקרה בהפסקה? האם יהיה לבד?" וכמו סרט נע מתמשך אנחנו מתמלאים בתחושות קשות, לחץ והבטן שלנו מתהפכת.
הקושי שלנו ההורים נחלק לשניים:
הראשון הוא הציפיות שלנו.
אנחנו כל כך רוצים וחולמים עבורם את הטוב ביותר ומצפים מהם להצליח. כל כך מצפים שיכירו חברים חדשים, יסתגלו במהרה למסגרת החדשה, ייפרדו מהר מהרגלי הגן, שלא יבכו, שיגלו בגרות, שילמדו ויקשיבו, שישבו בכיתה ויבינו מהר את החוקים החדשים ועוד ועוד ציפיות שלעיתים רחוקות מהמציאות כך שאם הן לא מתממשות אנחנו מגלים אכזבה קשה מהם ומעצמנו כהורים, מהבית ספר ומהצוות ומכל מערכת החינוך כולה.
ציפיות הן דבר טבעי והן מסייעות לנו לנוע קדימה. קחו לכם את הזמן לשבת ולחשוב על הציפיות שלכם, כמה הן ריאליות, כמה הן מתאימות לילד שלכם ולדבר עליהם עם עצמכם, עם בני הזוג ואף עם הילד וגם לשמוע את הציפיות שלו... גם אם דברים יקרו קצת שונה ממה שחשבתם היו בטוחים בעצמכם שתעשו כל שביכולתכם כדי שהמעבר יהיה קל ככל האפשר, מעצים, שהשנה תעבור חלק. תשדרו לעצמכם ולילד שאתם כאן בשבילו כדי לכוון ולמנף והכל פשוט יהיה בסדר. התייחסו לזה כאתגר, כהזדמנות לצמיחה ולמידה משותפת. זהו מעבר מצוין שייתן לכם ולהם רבות לעתיד שלהם כנערים, כאנשים היוצאים אל העולם ואיך שתתמודדו איתו כעת כך הם יתמודדו עם דברים מחר. בנוסף, סמכו על צוות בית הספר, על המורים ואפשרו להם לעשות עם ילדיכם עבודה ולצאת יחד למסע.
אפשרו להם להכיר את ילדכם וללכת איתם יד ביד אל עבר הצלחתם הלימודית והאישית.
השני הינו הפרשנות.
לעיתים אנחנו נכנסים לפרשנות המתבססת על ניסיון חיים, אמונות, ערכים, תפיסת עולם... הפרשנות הזו אינה מאפשרת ראייה אובייקטיבית ונכונה של הדברים. אנחנו מלאים בדעות ומחשבות על מה זה בית ספר, על החברה, על המורים כך שאנחנו שוכחים לפעמים להתמקד בעובדות. כמה פעמים שמעתם או אמרתם את המשפט: "הנוער של היום... זה לא כמו שהיה פעם?" – זוהי בדיוק דוגמא לפרשנות שאינה מתבססת על עובדה כלשהי. אני מציעה לברר עם עצמכם מה יושב אצלכם כפרשנות שאינה מכותבת עם המציאות ואינה משרתת אתכם, נסו לשחרר את הפרשנות שלכם לאיך ומה יהיה והתמקדו בדרך לא בתוצאה, התבססו על עובדות ועל המציאות הקיימת או החליפו פרשנות מעכבת ושלילית לפרשנות מקדמת וחיובית למשל: "הנוער של היום שונה אך יחד עם זאת ערכי, חיובי, חכם ומפותח יותר". ככל שתתאמנו על כך יהיה לכם קל יותר לשחרר את הלחץ מהתוצאה ופשוט תתמקדו בעשייה.
בנוסף, הפרשנות גם מורכבת מהחוויות האישיות שלנו, מראייה סובייקטיבית שאנחנו מסגלים לעצמנו אמונה שמה שאנחנו חווינו כילדים בבית ספר כך יהיו חוויות ילדינו. אם אצלנו כילדים תקופה זו זכורה לנו כקושי, כמעבר מתסכל, כחוסר הצלחה לימודית/חברתית אנחנו נרצה לחשוב שכך לבטח יהיה אצלם ופה אנחנו מאמצים את הפחד והלחץ אוטומטית לשלב הזה ומעבירים זאת להם – באותו הרגע יצרנו אצלם פחד מהעתיד לבוא כשאנחנו בעצם לא יודעים מה יהיה בפועל. חשוב שתבינו כי הם אינם יודעים כלל מה הוא בית ספר . הם חוששים מעצם המעבר ומחוסר הידיעה אך אין להם עדיין כל מושג למה לצפות ולכן מה שאנחנו נספר להם זה מה שישמר אצלם בזיכרון. אנחנו לרגע שוכחים שהם אנשים אחרים, עם אישיות אחרת ויכולות שונות משלנו, שמדובר בתקופות שונות ובחוויה שכנראה תהיה שונה משלנו לטוב ולרע. פרשנות היא לא דבר שלילי, לא ניתן לבטלה לגמרי, אבל כן חשוב להיות מודעים אליה ולזכור שגם לילדכם יש פרשנות משלו ותפקידנו כהורים לאפשר לו לחוות ולפרש את העולם ואת ביה"ס כפי שהוא רואה אותו ולא "לשתול" עבורו את הפרשנות שלנו- נצלו את החופש לערוך שיחה עם ילדיכם, לספר עובדתית מה זה בית ספר וכן לשתף בחוויותיכם האישיות אך לציין כי זה שלכם ולהם בהחלט יכול להיות אחרת – שוב, לטוב ולרע. תווכו להם את תחושותיכם בכנות ובאותנטיות. זה יקל עליכם לשמוע את עצמכם אומרים להם את זה, זה יקל עליהם להבין שכל חוויה היא מגוונת ופנים רבות לה – בחיים בכלל ובשלב זה בפרט.
לסיכום, המעבר הזה הוא מרגש ומדהים וזוהי התחלה של משהו חדש ומופלא – חשוב שתיהנו ממנו. זכרו – אנחנו המראה שלהם. איך שאנחנו נתנהל בתהליך ייתן להם מושג כיצד להתנהל, איך שאנחנו ניקח את זה כך הם יקחו את זה ויצלחו את זה.
מאחלת לכם ולהם בהצלחה גדולה, הנאה ולמידה, התרגשות וכיף!
שלום כיתה א‘ אנחנו בדרך.
על הכותבת:
עידית אלה ערגס
מאמנת להתפתחות אישית לנוער ומבוגרים
https://www.choose-your-life.co.il
עוד באותו נושא
אתמול היינו בים ושיחקתי בברז של המים לרחצת הרגליים.
ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!
התגובות שלכם ...