בואו נוריד לרגע את המסכות

אנחנו הורים לתינוקות, פעוטות, בקיצור הילדים.

ההתמודדות שלנו כהורים היא ממש לא פשוטה. על כל פעולה שנעשה עם הקטנטנים יוכלו עשר דעות מסביבנו להסביר למה לא עשינו נכון וטוב. סבתא טובה תגיד ככה והשכנה תאמר אחרת, ודודה רינה תצקצק בלשונה ותאמר ככה לא עשינו כשאנחנו גידלנו את הילדים שלנו. והמטפלת אף היא תוסיף שראוי וכדאי ממש להתנהג אחרת. האמת קצת מבאס לי את הצורה מהקטע הזה. אז מה קורה לי, לך, לנו בפנים, בתוך הלב?

עולים כל מיני רגשות, רגשות של כעס, אולי של אכזבה... ותחושה של אולי אני סוג של כישלון ואין לי כל כך את הידע להתמודד עם הורות לא משנה כרגע באיזה נושא אני/אנו מתקשים, אם זה על לשים גבולות לילדים? אולי קשור באוכל ומאכלים, או קשור בשינה שלהם ו ש ל נ ו ?

מה שקורה הוא שלעיתים אנו מעדיפים לשים מסיכה לגייס כוחות של אני לא יודעת מאיפה מגייסים אותם בכל פעם מחדש, וממקבלים החלטה להדחיק את הרגשות שעולים בנו. חובשים מסיכה ויאללה לעבודה. משחקת אותה מול המשפחה /השכנים בגן של הילדים, חברים שאצלי הכל בסדר! מהנהנים בראש על מנת לא לעורר דרמות מיותרות. כולנו היינו שם . כן גם אני. העיקר לא לקבל ביקורת.

לאחר שילדתי את בני השני, החלטתי יום אחד להפסיק את ענין המסכות!

רוצה להיות אותנטית! לכל מי שהביע דעתו טרחתי לומר שזו דרכי/נו וכך אני מאמינה שאני רוצה לגדל את ילדיי, ושיפסיקו לבלב לי את המוח.

ועוד משהו חשוב שמדגדג לי לומר... בעבר היה הכל יותר פשוט! ספרים ואנשים/מטפלים מקצועיים היו מקור הידע היחיד שלנו. לא היה אינטרנט ובטח לא רשתות של מדיה חברתית זו או אחרת.

כן, מודה ומתוודה גם אני כיום בפייסוש, באינסטוש, טוויטוש וכ"ו. כמו כולנו חברה בקבוצות שונות מאמות, מאמזוונים  וסבאזונים וסבתאזונים למיניהם, קוראת ולא מאמינה!!! אנשים שואלים, מצלמים לדוגמא פריחה נוראית של הילד על הרגל. ושואלים את דעת ההמונים מה הם חושבים שזה.. נו ו.. הם מקבלים  שלושת אלפים תגובות מבלבלות, לא מדויקות, לא נכונות כשהדבר היחיד והנכון שהורה צריך לעשות הוא לפנות לרופא מקצועי, למיון חס וחלילה אם צריך.

השאלה המטרידה אותי היא מדוע אנו בוחרים לפנות למקורות כאלו כדי לדעת ? כדי להראות לכולם את עובדת קיומי בעולם הזה? הרי לייקים (הדופמין) לא יתנו לי את האבחנה המדויקת שמצריכה טיפול למקרה הספציפי הנ"ל או לכל מקרה אחר.

והתשובה בעיני נורא פשוטה: בחרנו לוותר על "הקול הפנימי" שלנו. בחרנו לא להישמע לאינטואיציה הפנימית שלנו שלרוב קולעת בול!  

אז אני מזמינה אתכם לחזור לאותנטיות שלכם, לעמוד השדרה שלכם כהורים.

בואו נסיר את המסכות מעלינו! אז מה אם יגלו עלינו שאנחנו קצת חלשים?

האם אנחנו ראויים קודם כל להיות הורים ואחר כך ראויים כבני אדם או ההיפך?

התשובה היא בהחלט כן! לכולנו יש את המקום המיוחד שלנו, אנו שונים זה מזה. לכל אחד ואחת יש את הדרך שלו.

אז, הורים יקרים, חזרו אל החלק האינטואיטיבי שלכם, הוא ישרת אתכם הרבה יותר טוב מכל "פייקבוק" שאני מכירה.

היו נאמנים לעצמכם, האמינו בעצמכם!

היו טובים לאחרים!

היו טובים לעצמכם!

שלכם, ליה

על הכותבת:
ליה בהר"ל,
יועצת שינה לילדים ומדריכת עיסוי לתינוקות
https://www.liasleep.co.il