עוד יום

כשהמצב שקט אצלנו אז הכל רגיל. בית, אמא ושני ילדים. הכל מתנהל כרגיל. בימים כאלה אני מספיקה הכל ונושמת לרווחה. הנה אנחנו משפחה כמו כולם. העניין הוא שהכל יכול להתהפך ברגע. דברים יכולים להשתנות אצלנו בשניות ואני אף פעם לא יודעת מתי זה יקרה ולמה זה יקרה. גם הוא לא יודע. זה פשוט קורה. ואז אנחנו הכל חוץ מרגילים. בימים כאלה אני שוכחת לנשום.

נשימה. פעולה רגילה שהגוף מבצע אוטומטית מבלי להקדיש לה מחשבה והיא חיונית בשביל שנמשיך לחיות ובלעדיה לא אחיה - ובכל זאת אני מרגישה שיש ימים שאני לא נושמת בהם. שאני חרדה לקראת מה יקרה - יהיה התקף? לא יהיה התקף? אצליח להרגיע אותו מהר? ייקח לי הרבה זמן להרגיע אותו? אולי יירגע לבד...? כל כך הרבה חששות מהמחשבות לוחץ לי בחזה.

כך שכששניהם סוף כל סוף ישנים במיטה ושקט בבית כל מה שאני רוצה זה רגע לעצמי. לנשום. להירגע. להתאפס.

בהתחלה הכחשתי. אחר כך כעסתי. ואז בכיתי והתעצבנתי. לא היה לי זמן לאט לאט ללמוד ולקבל - הכל בא מהר ומיידי. אז התאמתי את עצמי ולמדתי מהר להכיל, לקבל, להרגיע, לתמוך, להתמודד. אבל לא מלמדים אותך לנשום. באמת לנשום.

ברגע שהתחלתי להכיל ולקבל הבנתי שאין מה להילחם ואין מה לבכות ואין מה לכעוס - למרות שזה מתבקש בחלק מהפעמים כי זה נורא לא פייר ונורא לא הוגן שלי יש ילד כזה ולאימהות אחרות אין. מצד שני - לי יש ילד כזה ולאימהות אחרות אין. לי יש את הילד הנפלא המדהים המלא אור ואהבה הזה, ולאימהות אחרות - יש ילד אחר. אז החלטתי שכן מותר לי לכעוס ולבכות ואפילו לקלל ולצעוק. אבל מצאתי את הדרך לעשות זאת - התחלתי לכתוב.

קניתי לעצמי מחברת ריקה והתחלתי להוציא בה הכל. מדהים כמה הנייר יכול ספוג. את הדמעות שלי, את היין שנשפך אחרי יום ארוך בו אני רק רוצה לשתות קצת ולשכוח. את החריטות של העט כשאני עצבנית. את הימים הקשים שעוברים עליי ועם זאת את הרגעים היפים. את ההתקדמות. את משפטי החוכמה והיכולות שלו. את החיוכים, הציורים, האהבה. הנייר סופג הכל.

במקביל לכתיבה התחלתי לקרוא. למדתי על המצב שלו ומה אפשר צריך וכדאי לעשות ולא לעשות. אבל בעיקר למדתי מה מגיע לי ואיך אני יכולה להתמודד ביתר קלות. אילו עמותות יש, אילו קצבאות מגיעות לי, איפה אוכל למצוא עוד אימהות כמוני. איפה מגיעה לי הנחה (גם זה לא פחות חשוב) ומהיכן אני יכולה לקבל תמיכה. לאט לאט התמלאה המחברת והפכה למקור התמיכה שלי.

השעה אחרי 20:00 והם סוף כל סוף ישנים ואני יכולה לשבת במרפסת בשקט ולנצל את הרגע ולכתוב. לפרוק. כי אין לי מושג לאיזה בוקר אתעורר מחר. על איזה צד הוא יקום. איזה מין לילה יעבור עליו ואיך זה ישפיע על הבוקר. מה שאני כן יודעת זה שכמו כל בוקר - אצטרך את כל הכוחות שלי בכדי להתמודד איתו, איתם, עם עצמי. מזל שיש לי איפה לפרוק.

לפרטים נוספים על המחברת, שמהווה ההשראה לאימהות עם צרכים מיוחדים ושנולדה מתוך צורך אישי לקבלת מידע וגם לפרוק, הקליקו כאן: https://www.jumpstarter.co.il/projects/1199

שלכן,

על הכותבת:
חן קרופניק
אמא "מיוחדת"