זה בסדר לא לאהוב את הילד שלך?

"אני יודעת שהוא הילד שלי, אבל אני פשוט לא מצליחה להתחבר אליו."

"יש רגעים שאני מאוד רוצה לאהוב אותו, אבל אני מרגישה שהלב חוסם את האהבה."

"זה כואב לי. זה לא מה שאני רוצה עבור הילד ועבורי. אני רוצה לאהוב אותו ולהרגיש שאני אוהבת אותו".

לפעמים, להתחבר לילדים שלנו זה בכלל לא פשוט. העובדה שאנחנו ילדנו אותם, לא הופכת אותנו, אוטומטית למאוהבים או אוהבים את הילדים שלנו.

וזה כואב.

זה כואב, כי אנחנו רוצים לאהוב את הילדים שלנו.

זה כואב, כי אם יש לנו כמה ילדים, התחושה הזאת שאחד אנחנו לא אוהבים ואת האחרים כן, כואבת מאוד.

זה כואב, כי נראה לנו שמסביבנו כולם אוהבים את הילדים שלהם ורק אנחנו לא.

וזה כואב, כי בדרך כלל זה סוד. זה סוד שאנחנו לא משתפים בו אף אחד, כי אנחנו מפחדים שלא יבינו אותנו ולא יקבלו את מה שאנחנו אומרים.

אם את קוראת ואת מזדהה עם מה שכתבתי או אם אתה קורא ואתה מזדהה, חשוב לי שתדעו שאתם לא לבד!

חוסר חיבור לאחד הילדים זוהי תופעה נפוצה, רק לא מדוברת.

וזה משהו שיכול להשתנות.

זוהי דרך. הנסיון האישי שלי, הן כאמא והן כמטפלת בקשרים בתוך המשפחה, לימד אותי שהשינוי אפשרי ואנחנו יכולים להתחבר בחזרה לילדים שלנו ולהתחבר לאהבה שלנו אליהם (כן, כן, היא נמצאת שם, רק שיש מעליה כל כך הרבה דברים לא מודעים, שמונעים ממנה לבוא לידי ביטוי).

מכיוון שהנושא הזה של חוסר חיבור לאחד הילדים הוא נפוץ מאוד, הקדשתי לו פרק שלם בספרי "האלכימיה של ההורות". ספר שמטרתו לתת הן ידע והן כלים פרקטיים לשינוי.

מתוך הספר: "הדרך אל הריפוי עוברת דרך קבלה עצמית. ולכן עד כמה שזה עלול להישמע מוזר, אתחיל באמירה: זה בסדר לא לאהוב את הילד שלכם.

זה בסדר גמור, כי עדיף "להיכנע" לאמת הזאת מאשר להילחם בה ולהעמיק את הכעס, התסכול, רגשות האשם והשנאה העצמית שכרוכים במחשבה "אסור לי לחשוב כך", או "אני לא בסדר שאני לא אוהבת את הילד".

במהלך עבודתי נחשפתי לעשרות אמהות שחוו חוסר חיבור עם אחד הילדים שלהן. אף אחת לא שמחה בזה.

מעטות מתוכן גם היו מסוגלות להודות בזה מחוץ לקליניקה. לא לאהוב את הילד שלך - זה נחשב לעיוות חמור. זה סותר ונוגד שני מיתוסים בסיסיים, ש אנחנו עדיין מקדשים:

* מיתוס 1 - ברגע שתינוק נולד האמא מתאהבת בו

* מיתוס 2 - ילדים זה שמחה

המיתוסים יושבים בתוכנו כאידיאה - כמצב הרצוי, ואם זה לא מצליח לנו אנחנו שופטות את עצמנו לחומרה רבה.

הריפוי מגיע באמצעות השחרור של כל מה שאצור בפנים.

אלו יכולות להיות טראומות ילדות, טראומות לידה (בעיקר הלידה שלנו כהורים).

אלו יכולים להיות נספחים של חוזים קארמתיים שמהדהדים מגלגולים קודמים.

זוהי יכולה להיות חוסר בשלות הורית.

זו יכולה להיות תגובה של "אפקט המראה"- הילד מזכיר לי אותי.

זו יכולה להיות העברה בין-דורית קלאסית - אני מעבירה הלאה את מה שהעבירו לי.

וזה יכול להיות שילוב של כמה אפשרויות.

לא תמיד יש לנו צורך לחקור את הסיבה המקורית, או את מכלול הסיבות. כל שעלינו לעשות הוא להסכים לראות את הכאב.

כל מפגש טיפולי, כל בהירות חדשה שעולה - יכולים לשחרר משהו מהכאב. וכשמשהו מהכאב משתחרר - הריפוי פשוט מתרחש."

מתוך הפרק: "כשמשהו משתבש באהבה" בספר "האלכימיה של ההורות" מאת יעל עיני.

אבל אם את חשה חוסר חיבור לאחד הילדים, אם אתה חש שהאהבה שלך לא מלאה, חשוב שתדעו שיש לזה פתרונות, ושהדרך לאהבה יכולה להיות הרבה יותר מהירה ממה שאתם חושבים.

על הכותבת:
יעל עיני, מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים.
בעלת BA בפסיכולוגיה וניהול, מנחת קבוצות מוסמכת.
מורה ומטפלת בקונסטלציה משפחתית
ומתמחה בטיפול בטראומות.
לרכישת הספר "האלכימיה של ההורות", ברכישה מוקדמת: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21045