יש את הרגעים האלה, שאני מצטערת שלא הייתי שם. הצעד הראשון, קבלת תעודה בסוף שנה, הופעה בבית הספר... אז נכון: מישהו אחר היה שם במקומי. אבל אני – לא. הייתי במקום שהיה חשוב יותר באותו זמן. רגע, הוא באמת היה חשוב יותר?

יום משפחה שמח

לא בטוח. אבל אני בחרתי להיות בו באותם רגעים ממש.

כי בדיוק היו צמצומים במקום העבודה וחששתי על מקומי, כי בדיוק היתה פרזנטציה על פרויקט שהובלתי. כי בדיוק היו אלף ואחת סיבות.

ובעיקר, כי ידעתי שהבן שלי תמיד יאהב אותי ויסלח.

במיוחד אם אקנה לו את הגינס שהוא כל כך ביקש.

במיוחד אם אתן לו מתנה של 100 ₪ לכבוד התעודה.

במיוחד אם אקנה לו סמארטפון לסיום שנת הלימודים. אז מה אם הוא רק בכיתה ג? לכולם יש...

נשמע לכם מוכר? אני מאמינה שבמידה כזו או אחרת כן.

 

לא תמיד הנוכחות הפיזית שלנו מורגשת.

אבל כשאנחנו מתחילים לפצות את הילדים במתנות, אנחנו מתחילים לגלגל כדור שלג שגדל וגדל, ואנחנו מזינים אותו בעוד ועוד מתנות וכסף במקום להפשיר אותו בחום ואהבה.

 

האם החוויות והזכרונות של הילד שלנו מאיתנו הם כאלה שהיינו רוצים שיחרטו בליבו?

מה בעצם אנחנו מלמדים את הילד? שאפשר לקנות אהבה בכסף.

אנחנו יוצרים פיצוי חומרי לקושי רגשי.

נקיפות המצפון שלנו על התנהלות הורית לא מספיק טובה מבחינתנו, עולה לנו ביותר. תרתי משמע.

 

למעשה קורים במקביל שני תהליכים:

אנחנו חושבים שתמורה חומרית מפצה על חוסר רגשי, מוצאים בזה את הדרך הקלה להתנצל, מתחילים להוציא סכומי כסף גדולים יותר על קניית מתנות (כי מה שמתאים לגיל 3 לא מתאים לגיל 8 למשל...), הילד כבר דורש יותר, כדור השלג גדל וגדל, והתקשורת בין הילד להורה - הס מלהזכיר.

במקביל, הילד רגיל ש"קונים" אותו במתנות. הוא מתחיל לנגן על המצפון, ולדרוש עוד ועוד. ההורה כבר לא מקור לתמיכה, סיוע, הדרכה והכוונה אלא לסיפוק צרכים חומריים, לרוב מיותרים.

 

האם יש פתרון? האם כבר מאוחר מידי?

יש פתרון. ולעולם לא מאוחר מידי.

 

מה עשיתי במהלך השנים?

  1. השתדלתי לעמוד בפיתוי ולא לקנות את הילד במתנות. במקרים חריגים, ללא קשר לאירוע עצמו הרשתי לעצמי לפנק בתשומת לב קטנה, אבל לא הפכתי את המנהג לקבוע.
  2. עשיתי הכל כדי להיות נוכחת ברגעים החשובים לילדיי. בגלל אופי השרות הצבאי זה לא תמיד התאפשר.
  3. במקרים בהם לא יכולתי – הסברתי למה. לא התחמקתי. התנצלתי, אמרתי שאני אוהבת ושאשמח לשמע חוויות, תמונות, והבעתי עניין אמיתי באירוע שהחמצתי.
  4. לא פיציתי במתנות, אלא חיבקתי, הקשבתי, הקדשתי זמן, הקשבה ותשומת לב.

 

מה עושים אם כדור השלג יצא לדרכו?

עוצרים אותו לפני שהמדרון תלול מידי:

  1. לוקחים את הילד לשיחה. מספרים לו על מקום העבודה ועל האילוצים שהוא מביא איתו.
  2. מסבירים שמקום עבודה הוא מקור פרנסה עבור צרכי המשפחה.
  3. אפשר להסביר שהיעדרות פיזית אינה מעידה על חוסר אהבה או אכפתיות ושחשבנו על זה שוב, גם מתנה אינה תחליף לאהבה.
  4. נכון להפסיק את מנהג הפיצוי לאלתר אחרי השיחה. צפו לקושי בהרעת התנאים, אך היו קשובים לצרכי הילד הרגשיים, ולהציע תחליפים אחרים המתמקדים ביחסים הבינאישיים עם הילד.

 

ואז,

הלחץ יורד.

התקשורת בין הילד וההורה עולה. ההוצאות הכספיות יורדות.

אנחנו לא מגדלים ילדים חומריים ולא מהווים עבורם רק מקור כספי.

קניות: על מנת לספק צרכים בסיסיים. לא חוויות רגשיות.

החוויות החשובות והטובות באמת לא עולות כסף ויקרות מזהב.

והמשפחה – החשובה ביותר.

 

 

יום משפחה שמח!

 

 

על הכותבת:
יפעת בכר,
מנכ"ל "אפשר גם אחרת"
הרצאות, סדנאות וליווי כלכלי למשפחות
חמשת הצעדים לחופש כלכלי
טלפון: 053-62-80809 | אתר: www.efshargam.com
הצטרפו אלי בפייסבוק https://www.facebook.com/efshargam

 


עוד באותו נושא

מהו סגנון ההורות שלך?

להלן כמה דוגמאות לסגנונות הורות שונים ואיך כל אחד מהם מתמודד עם מריבה או כעס על הילדים.

התגובות שלכם ...

מוצרי החודש

אני מרגיש

ספר ההפעלה הנפלא של דן שטאובר מעודד ילדים לדבר על רגשות ולפתח תקשורת טובה. מומלץ!