מסיכות וחיוכים

יש דברים שלא יפה להגיד ודברים שלא מנומס להגיד, ואנחנו מפסיקים לבכות כי ככה אומרים לנו כל הזמן, ולפעמים גם מפסיקים לצחוק. יש דברים שאנחנו מפסיקים להגיד כדי לא לפגוע באחרים ויש דברים שאנחנו לא אומרים כדי שלא יפגעו בנו.

לאט לאט, אנחנו לומדים לשים על עצמנו מסיכה, או מסיכות, בהתאם לסיטואציה שבה אנו נמצאים ובהתאם לחיים שאנו חיים. מנגנוני ההישרדות הטבעיים שלנו מחייבים אותנו לחיות תחת מסיכות כמנגנון שמירה עצמי, המגן עלינו בפני פגיעה אפשרית. לפעמים, מתחת למסיכה, אנחנו נמצאים בקשר עם מי שהיינו פעם, אבל בדרך כלל אנחנו לומדים להזדהות עם המסיכה עד כדי כך שאנחנו בטוחים שהמסיכה היא אופיינו האמיתי, ושוכחים שפעם, מזמן, היינו מישהו אחר.

רוב המסיכות, גם החייכניות שבהן, קשוחות הרבה יותר מהאני האמיתי שאנחנו מחביאים תחתיהן. תת המודע שולט במסיכות שאנו לובשים, ומנגנון ההישרדות האנושי גורם לנו להחביא את הרגשות שלנו מפני הסביבה. אנחנו מסתירים את פגיעותנו ורגישותנו, ואת הצורך שלנו בקשר עם אנשים אחרים, תחת מסיכות מרוחקות, אדישות לעיתים, ומפחדים להוציא את האמת לאור.

ומהי האמת?

האמת היא שכולנו זקוקים לחום, לחיוך, לחיבוק. כולנו זקוקים לקשרים קרובים עם הסביבה שלנו, וכולנו מתגעגעים לחיים בתחושת סולידריות ויחד. כשאנחנו סובלים, או מאויימים, אנחנו מתקרבים זה לזה, כמו שאנחנו מכירים מזמני מלחמות. אבל אחרי המלחמה, אנחנו מתרחקים חזרה זה מזה, חוזרים להתחבא תחת המסיכות שלנו ומתגעגעים לקשר.

הקשר הזה אפשרי ובהישג ידנו. אין סיבה אמיתית לחיות בריחוק ובניתוק אחד מהשני, חוץ מהפחד שלנו להיפגע. תת המודע שלנו שומר שלא ניפגע, כפי שהוא זוכר מהילדות שלנו, אבל עכשיו אנחנו גדולים, בוגרים, ויכולים להגיד לו – רגע, תן לנסות. מה הכי גרוע שיכול לקרות?

אפשר לבוא זה לזה עם המסיכות, אבל מומלץ להוריד אותן ולו לרגע, לפחות חלקית, ולבוא עם הלב פתוח. אני רוצה קשר, וגם זה שמולי רוצה קשר. קשר אנושי, של מילה טובה, של חום, של תמיכה כשקשה, של עזרה הדדית. ואם שנינו רוצים את אותו דבר, למה שלא ניתן את זה אחד לשני? כל אחד מאיתנו יכול למלא את השני בדיוק במה שחסר לו.

פורים, חג התחפושות, הוא הזדמנות טובה לעטות מסיכה אחת ולהוריד אחרת. תחת התחפושת החיצונית שאנו עוטים קל לנו יותר להוריד את ההגנות, לחייך יותר, לצחוק יותר, לשמוח. פורים הוא חג שמח, אבל בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, זה לא בגלל האלכוהול, ולא בכלל המוסיקה או התחפושות, אלא בגלל החיוכים, שמקלפים את שכבות הריחוק בינינו, מקרבים אותנו זה לזה ומאפשרים לנו להתחבר לאחרים לרגע.

כל מה שחסר זה מישהו שיתחיל, מישה שיעשה את הצעד הראשון. מישהו צריך להיות הראשון שיברך לשלום, הראשון שישיר מבט בחיוך. השאר כבר יקרה מעצמו, וכל צעד שאחד מאיתנו יעשה, יעשה גם העומד מולו. לא חייבים את פורים בשביל זה, אבל זו נקודה טובה להתחלה של עתיד טוב יותר, לנו ולילדינו.

על הכותבת:
רביד עטיה,
מטפלת ברפואה משלימה, מלווה תהליכי התפתחות,
אמא לשלושה, עסוקה בהכרת עצמה כל העת.
טל‘: 054-5606790, דוא"ל: Atia.ravid@gmail.com