את חושבת עליו או על עצמך?

כשבני הבכור היה בן ארבע, הלכתי לרשום אותו לגן העירוני. פגשתי שם אמא נוספת שלחשה לי שאין שום סיכוי שהיא רושמת את הילד שלה לגן הזה. הילד שלה עדין ורגיש, הוא זקוק לטיפוח מיוחד ולמרות שבאו להתרשם, היא מעדיפה לרשום אותו לגן פרטי, שיכיר ביכולות המיוחדות שלו.

הצצתי על הילדים ששיחקו בחצר. בנה שיחק שם באושר רב עם עוד מספר ילדים וניכר היה עליו כי הוא נהנה מכל רגע. תהיתי לעצמי האם האמא הסתכלה על הילד לפני שפסקה בנחרצות שהגן לא מתאים לו. לאחר שיחה עם הגננת, קראה האמא לילד וביקשה ללכת. הוא ביקש להישאר אך האמא התעקשה ויותר לא ראיתי אותם. אני מניחה שהיא אכן בחרה לרשום אותו לגן הפרטי.

במשך שנים שכחתי מהמקרה הזה, עד לאחרונה, כשהתחילו שוב בסביבתי דיבורים על רישום למסגרות החינוכיות. כן – החודש זה קורה, מתחילה עונת הרישום. רישום לגנים ולבתי הספר, רישום למסגרות פרטיות שמקדימות להכין רשימות לשנה הבאה ואפילו רישום לחטיבות הביניים ולתיכונים.

בשביל הילד שלי – רק הכי טוב!

מכירים הורה אחד שיערער על הקביעה הזו?

אני לא מפקפקת חס וחלילה בעובדה שכל הורה רוצה לתת לילד שלו את הכי טוב שאפשר. מסגרת חינוכית טובה נותנת לילד נקודת פתיחה טובה יותר לחיים ומאפשרת לו למצות את יכולותיו בצורה הטובה ביותר.

אבל מה קורה כשהמסגרת הטובה ביותר לילד היא לא המסגרת הטובה ביותר להורה? ומי קבע בדיוק מה טוב יותר ומה טוב פחות?

כשהורה שדוגל בגישה חינוכית של מצויינות, דחיפה והעשרה מירבית רושם את ילדו לגן שבו הדגש הוא על תכנים דידקטיים והעשרה יכול לקרות אחד משני דברים: אם הילד "עומד בקצב" ונהנה מההעשרה, כולם יצאו מורווחים. אבל אם מדובר בילד שנלחץ בקלות, שזקוק לזמן שלו ושפורח דווקא בסביבה יותר זורמת? אז מתחילה הבעיה.

גם מקרים הפוכים אפשריים. הכרתי משפחה שבה ההורים האמינו בגישה החינוכית האנתרופוסופית. הם רשמו את ילדיהם למסגרות אנתרופוסופיות מעולות ונתנו לכל ילד את הזמן להיות ילד, לשחק, ליהנות מבלי לחשוף אותם לתכנים דידקטיים מוגדרים עד גיל 7. אבל מה לעשות שבתם הבכורה, ילדה פקחית ותחרותית, גילתה משיכה עזה ללימוד אותיות וקריאה כבר לפני גיל חמש? בגן סירבו לתת מענה לסקרנות של הילדה למרות תחנוניה ללמוד לקרוא. ילדה כזו, דווקא הייתה יוצאת נשכרת אם הוריה היו בוחרים לרשום אותה לגן ששם דגש על העשרה דידקטית.

לחיות את החלום דרך הילד

עם יד על הלב, לא פעם הילדים משמשים כשלוחה שלנו להגשמת חלומות שרצינו ולא הצלחנו להגשים. אנחנו תמיד מקווים בשביל הילד שהוא יצליח במקום שבו אנחנו נכשלנו.

כמה מתוך כל השאיפות והציפיות האלה מנותבות לתוך בחירת המסגרת החינוכית? בית הספר לאומנויות, תכנית המחוננים, מגמת ספורט או גן דו-לשוני – כמה מזה מגיע מתוך היכולות, השאיפות והמוטיבציה של הילד ועד כמה זה מתאים לו באמת? האם הוא יוכל להיות מאושר יותר במקום אחר? אלו שאלות שחוזרות ועולות בכל פעם שמגיע מועד הרישום למקום חדש. את התשובות כל הורה ייתן לעצמו.

אז על מי אתם חושבים כשאתם רושמים את הילדים שלכם לגן או לבית הספר?

העובדה שגן או בית ספר נחשבים "הכי טובים", לא אומרת בהכרח שהם הכי טובים לילד שלכם.

כמו הרבה דברים שאנחנו עושים "על אוטומט", אנחנו הולכים עם העדר ומאמינים שהעובדה שקיבלנו המלצות על מקום מסוים, או אם אנחנו מכירים אותו ויודעים שהוא טוב מניסיון של חברים או של האחים הגדולים, זה הופך אותו לטוב מוחלט. אבל בפועל, זה עדיין לא אומר שהוא הכי מתאים לילד הספציפי.

אז מה לעשות רגע לפני הרישום?

לעצור. לחשוב. לא על מה ש"הכי טוב", לא על המקום ש"כולם רושמים", לא על מה שטוב לכם ולא על מה שהיה טוב לאחים הגדולים. לחשוב על הילד. במה הוא טוב, מה הוא צריך ומה יגרום לו אושר.

והחלק הכי טוב בעניין – תמיד אפשר להתחרט ולהעביר.

בהצלחה!

שלכם,

ליאת גולדשטיין

האמא של אמאבא