ביטחון עצמי מתחיל בבית

שכולם יראו כמה הם חכמים, מדהימים, מוכשרים, חרוצים, איזה לב טוב יש להם, כמה הם אוהבים ללמוד וללמד אחרים. כמה הם יפים וטהורים מבחוץ וגם מבפנים. אבל במציאות זה לא עובד כך.

כבר בשנים הראשונות לחייהם, ילדים סופגים טונות של ביקורת ("ביקורת בונה", כמובן) כמעט מכל הסובבים אותם. אז איך נצליח לגדל ילדים בעלי הערכה עצמית, שאוהבים ובטוחים בעצמם?

הערכה עצמית מתחילה בבית, בגיל אפס, והדמויות המשמעותיות ביותר אצלן מחפש הילד חיזוקים הם אנחנו, ההורים. לכן עלינו לספק אותם, ובשפע. כיצד?

אִמרו "כן".

אִמרו לילד "כן". למה להגיד "לא"? מילה כל כך שלילית, שמעוררת כזה אנטגוניזם בכל הגילים?

הבת שלי אוהבת לרוץ וכמעט תמיד זה נגמר בנפילה ובבכי. להגיד לה "אל תרוצי" אף פעם לא עזר. עד שהתחלתי פשוט לומר לה: "בהליכה". זה הכל. הבן שלי אהב לקפוץ על הספות עם סנדלים. להגיד לו לא לעשות את זה לא עזר. עד שהתחלתי לומר לו: "מותר לקפוץ על הרצפה! כמה שרוצים". וכך הלאה: הילד זורק דברים - "אצלנו בבית מניחים בעדינות". הילדה רוצה לחצות כביש - "מצוין, קודם לתת יד למבוגר".

כל כך פשוט, כל כך חיובי, כל כך מעצים.

נאה דורש נאה מקיים

במילים אחרות: תנו לילדיכם דוגמא אישית לערכים אותם אתם מעוניינים להנחיל להם.

אם אתם מעוניינים ללמד את ילדיכם להיות מלאי ביטחון ואסרטיביות בסיטואציות חברתיות, לא מספיק שתסבירו להם את התיאוריה. עליכם להפגין ביטחון ואסרטיביות בעצמכם במצבים דומים. אם תקריאו להם את ה"מדריך לילד האסרטיבי" בשעה שאתם עצמכם נוהגים בביישנות וותרנות, בעצם תשדרו להם מסרים הפוכים מה שיגרום להם להרבה בלבול ובטח ובטח שלא יעזור להם לגדול ולהפוך לילדים בעלי אסרטיביות או ביטחון עצמי כלשהם.

לדעת לפרגן

כל הורה יודע שילדים הם מכונת האמת המדויקת ביותר בעולם. בלי טאקט, בלי חנופה, הם תמיד אומרים את האמת ישר לפנים. הם גם תמיד מזהים כשאנחנו ההורים מסתירים מהם משהו, משקרים או מייפים את המציאות. יש לזכור את כל זה בכל אינטראקציה עם הילדים ותמיד לכבד אותם באמירת האמת.

זה לא אומר, שאי אפשר להחמיא להם. אם הילד הביא ציור מהגן, ואומר שזה ציור של ליצן אבל אתם רואים רק קשקוש, אפשר להחמיא לילד שהתאמץ וצייר: "איזה יופי, בכמה אדום השתמשת!". אם הילדה התלבשה בעצמה אבל לבשה את החולצה הפוך אפשר להחמיא: "כל הכבוד חמודה שהצלחת להכניס את הידיים לשרוולים! בפעם הבאה תצליחי לגמרי בעצמך".

אבל בשום אופן אין טעם לשקר לילדים. הם יעלו על השקר מהר מאד ואת האמון היקר שלהם בהורים יהיה קשה מאד להחזיר וחבל.

מי לוקח אחריות?

"הוא התחיל", "השאלה הזאת לא הופיעה בחומר של המבחן", "ההסעה איחרה...". כמו שיש ילדים שכל דבר שכזה איננו באשמתם, כך יש ילדים שגם כל דבר חיובי איננו באחריותם. הם קיבלו 100 כי המבחן היה קל. הם נבחרו לוועד הכיתה כי המורה מחבבת אותם, הם הצליחו במשחק כי "נתנו" להם, וכד‘.

התפקיד שלנו כהורים הוא לדאוג שילדינו ייקחו אחריות על תוצאות המעשים שלהם, הן החיוביים והן השליליים. הן על הכשלונות והן על ההצלחות.

עלינו להשכיל לטעת בילדים את התחושה שכל ההצלחות שלהם תלויות בראש ובראשונה בהם וביכולות שלהם. ככל שהם יתנסו ביותר חוויות, וגם יצליחו, הם יוכלו להסיק שהם אכן מוכשרים. כך, שלב אחרי שלב נבנית ההערכה העצמית של הילד. ככל שהילד יבין שהוא הצליח בזכות עצמו, כי הוא טוב במה שהוא עושה, כי הוא למד למבחן, כי הוא התאמן בג‘ודו, כי הוא מייצג את הכיתה בכבוד - כך ייבנה גם הביטחון העצמי שלו לעתיד.

מי שלא מנסה לא טועה

הדרך ללמידה היא ארוכה ורצופת טעויות ותסכולים, זה נכון. החל בגיל קטן ביותר כשהתינוק רק לומד להתהפך ואנחנו כל כך רוצים למנוע ממנו לקבל מכה בראש כל פעם מחדש, ואחר כך כשהוא לומד ללכת ואז הולך לגן ולביה"ס וגדל וממשיך ללמוד ולעשות טעויות ולהתמודד עם החיים ואנחנו ממשיכים לרצות להגן עליו ולהקל עליו ולעשות במקומו...

אבל מה טוב לילד שלנו?

ההתמודדות עם אתגרים היא חלק חשוב מהחיים ומפיתוח העצמאות ותחושת הביטחון של הילד.

כהורים כשאנחנו רואים את הילד מתוסכל בשעת כשלון עלינו להביע אמפתיה לתסכול שלו, לאפשר לו לבטא את תחושות הכעס/תסכול/עצב או כל רגש אחר שעולות בו, ובאותה עת לעודד אותו לנסות שוב ולהשרות בו תחושת ביטחון באשר ליכולותיו לבצע את המשימה בעצמו.

כל הילדים תורמים עוזרים

דרך נוספת וחשובה לגרום לילדים לחוש משמעותיים בבית ובכלל היא לאפשר להם לעזור לפי גילם ויכולתם. חשוב כמובן גם להדגיש ולשבח את הילדים על התרומה שלהם במהלך ולאחר שביצעו אותה.

ילדים בגיל צעיר יכולים לאסוף צעצועים, לערוך את השולחן ולפנות אותו, יכולים לעזור להביא חפצים ועוד. ילדים בגיל מאוחר יותר יכולים כבר לעזור בסדר ובניקיון של הבית ולא רק של האזורים האישיים שלהם אבל כאן כבר מדובר בנושא חינוכי שחורג מגבולות הביטחון העצמי...

עוד בנושא תרומתם של הילדים בבית, אני מציעה לשתף אותם גם בסוגיות ושאלות אמיתיות שעולות על סדר היום. תופתעו לשמוע את דעתם של הילדים של ימינו על מגוון רחב מאד של נושאים ואילו הם ישמחו לגלות שדעתם נחשבת והידע שלהם הנו משמעותי ובעל ערך.

רק האהבה תנצח

לסיום אני רוצה להזכיר לכם להביע את אהבתכם כלפי הילדים בכל הזדמנות ובכל דרך שהיא: במילים, בשיר, במוזיקה, בכתב, בחיבוק, בליטוף, בחיוך, במבט...

סיכויים של ילדים שמרגישים אהובים וראויים לאהבה לאהוב את עצמם כשיגדלו הוא גבוה יותר.

שלכם,
ליאת גולדשטיין
האמא של אמ‏אבא