לא תענה ברעך עד שקר

ניסיתי לחשוב לעצמי: מאיפה זה מתחיל? מהן הסיבות שהילדים שלנו בוחרים לשקר לנו?

ואז חשבתי, אולי מי שאשם בזה אלו אנחנו ההורים? כשאנחנו, למשל, לא עומדים בהבטחות שלנו לילדינו? לדוגמא: "אם תתנהג יפה תקבל צעצוע" או "תוכל לראות טלוויזיה קצת יותר" וכד‘...

הרי יכול לקרות, מדי פעם, שאנחנו שוכחים את ההבטחות שלנו או לא מקיימים אותן מסיבה כלשהי. והפרשנות של הילד תהיה ששיקרנו לו.

ואם לנו מותר - אז בטח גם לו.

אם מדובר בהבטחה חיובית, אז לרוב הילד ידאג להזכיר לנו את ההבטחה. "הבטחת לקנות לי...". אבל מה בנוגע להבטחות שליליות שם הילד בודק את הגבולות? "אם תהרוס את הצעצוע לא תקבל חדש", לדוגמא, והילד הרס את הצעצוע, אפילו מולנו, ועם קבלת "העונש" הוא מתחיל לעשות כל מה שהוא יכול כדי לבטל את "האיום" כשאנחנו "מתקפלים" הילד מבין שלהבטחה שלנו אין כיסוי ולכן אין בה ערך.

על אחת כמה וכמה להבטחותיו שלו.

לכן חשוב לנו כהורים לעמוד בהבטחות שלנו כלפי הילד - החיוביות והשליליות כדי להבהיר שהבטחות צריך וחשוב לקיים.

עוד גורם שחשבתי שעשוי להיות לכך שילדים ישקרו להורים, הוא פחד מאמירת האמת במקרה שעשו או אמרו משהו שעלול להוביל את ההורים להעניש אותם או לכעוס עליהם.

וזהו שיקול שמובן גם לנו, כמבוגרים שלא פעם מוצאים את עצמנו משקרים "שקר לבן" כדי להעלים משהו לא נכון שביצענו.

אבל מה קורה כשאנחנו מגלים את השקר של הילד כלפינו? האם אנחנו כועסים עליו על המעשה שביצע או על השקר שאמר?

ולדעתי, אלא אם כן המעשה הוא מאד-מאד חמור, אזי השקר עצמו הוא הדבר שיש לטפל בו ראשון. כשבני משקר לי, אני מסביר לו כמה נפגעתי מעצם העובדה ששיקר לי, ואני כמעט לא מתייחס למעשה שעשה שהוביל אותו לשקר. כשאני מראה לו שאני מאבד את האמון בו אז לאחר זמן קצר הוא מוכן לקבל כל עונש על המעשה שעשה רק בכדי להחזיר את האמון שהיה בינינו קודם ואז כמובן שאני מבהיר לו שאיבוד האמון בעקבות שקר זה דבר גרוע מכל עונש או כעס שיכולים להיות ושעדיף לו לומר את האמת "ולספוג" את המשמעות שלה מאשר לשקר.

כשילד אומר את האמת תפקידנו כהורים למתן את הכעס שלנו, גם אם הוא גדול מאד, כדי לתת חיזוק לכך שהילד בא אלינו וסיפר לנו ולא שיקר.

סיבה נוספת לשקר של ילדים היא בעצם אי אמירת האמת עד הסוף.

ככל שהם גדלים הילדים שלנו נהיים חכמים ומתחכמים יותר ויותר. כששואלים אותם איך היה בבית ספר, לדוגמא, התשובה יכולה להיות "כיף" או "טוב", כשהם מחסירים פרטים כגון שהם לא הכינו שיעורי בית, או שהפריעו למורה. כי את זה לא נעים להזכיר...

ואז זה לא שקר כי באמת היה בסה"כ כיף בבית ספר.

זהו שטח אפור שקשה להתמודד איתו עד הסוף, אפשר לתחקר את הילד אבל האם אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו תחת חקירה מתמדת?

ברור שלא.

לעומת זאת, שאלה אחת או שתיים כלליות כמו "איך היו השיעורים", "איזה פעילות עשיתם" וכד‘ יכולות לדרבן את הילד "להיזכר" בדברים "חריגים" כביכול ולגלות לנו פרטים נוספים שבאופן טבעי לא הוא לא היה מספר לנו.

וכמובן, חשוב למתן את התגובה שלנו לדברי הילד ולנסות להבין מה גרם לילד להתנהגות כזו אחרת לפני שנטיף לו, כדי שהשינוי יבוא ממקום של הבנה ושבפעם הבאה הוא הוא יספר לנו את האמת.

אני יכול לחשוב עוד על הרבה סיבות שבגללן ילדים ישקרו להורים, אבל בינינו בסופו של יום רובנו משקרים מדי פעם, וכך גם הילדים שלנו ועם הזמן מבינים שמדובר בחלק מהחיים. החוכמה היא לנסות לצמצם את השקרים שלהם לפחות כלפינו ולשמור על מערכת אמון בינינו לבין הילדים שלנו.

ובינינו, אם הם יידעו לשקר מדי פעם כדי להיחלץ מצרה זה לא בהכרח דבר רע... :)

על הכותב:
ששי גניש,
נשוי ואב לילד בן שש וחצי
מורה לתיאוריה 054-4450208